באתי לאהובה אנרגטית ועליזה מתמיד. אני אוהבת את מה שאני עושה, אמרה. בקרוב אצלי. סיפרתי לה שאני כותבת יומנים מגיל ההתבגרות, שיש לי אובססיה לתיעוד, שהדבר מעניק לי משמעות. אחרי הפגישות שלנו התחלתי לסכם את כל היומנים שלי כאקט סימבולי לניתוק מהעבר. אבל כשקראתי אותם השתעממתי, החזרות בלופ האינסופיות על העבר דמה לסוג של כישוף. להשתחרר מהעבר ולחיות בהווה, זה הרצון האמיתי שלי. 

אז מה אנחנו הולכים לעשות היום? 
שינוי הרגלים. ממה את רוצה להיפטר? 
מהצורך שלי באישורים וקבלה מהחברה, שאסמוך יותר על עצמי, על קולי הפנימי ועל שיקול דעתי, שלא אסבול מספקות עצמיים. מההרגל הזה שמאפשר לאנשים להוביל אותי. כי אני היא זו שצריכה להוביל. 
איך זה בא לידי ביטוי? 
עבדתי פעם על רעיון לסדרת טלוויזיה ונתתי לשותפים שלי לעשייה לשכנע אותי שהרעיונות שלהם טובים משלי. למרות שלא האמנתי בכך. הרעיונות שלהם היו הפרווה שבפרווה. מיינסטרימי ומביך. אבל הייתי חסרת בטחון לומר להם. הייתי רוצה להיות יותר מעשית והחלטית ואסרטיבית. יותר מציאותית. פחות פנטזיונרית.

תעצמי עיניים. הצורך שלך באישורים, בקבלה של אנשים, ההרגלים הישנים שלך, למה את חושבת נועדו? לקדם אותי, להיות מקובלת בחברה ולעזור לי להשיג את המטרה שלי. 
בואי נקרא לחלק הזה בתוכך שזקוק לאישורים בשם. 
עזרא, מלשון עזרה.
למה את רוצה להיפטר ממנו? 
כי הוא מכשיל אותי, מונע ממני לשמוע את קולי הפנימי, להתחבר לכוחות האמיתיים שלי. 
למה? 
כי עזרא חשב שהם מסוכנים. עזרא קונבנציונאלי ועושה מה שצריך לעשות,  לא לוקח ימינה או שמאלה, לא מנסה לשבור ת'כללים, לא מנסה לחדש או להמציא משהו. 
מה הכוחות שלך היו עושים? 
היו גורמים לי הצלחה, הייתי מגיעה לאנשים, נוגעת בהם, הם היו מקשיבים לדעותיי, רואים מי אני באמת. עזרא מזכיר לי את אבא שלי שפחד משינויים ורק ניסה להיות כל הזמן בסדר עם הסביבה, דאג למוניטין שלו. לא לחרוג. לא להיות שונה. עזרא נמצא בתוכי מאז האירוע בלובי. שומר עלי שלא אפרוץ את הגבולות, שלא אעשה משהו לא מקובל, שלא אנצל את כוחותיי כדי לגעת באנשים. 
למרות שעזרא רק ניסה לעזור לי, הרי היו לו כוונות טובות, הוא פעל מתוך פחד, מתוך ידיעת הקיים. 
לצערי בדרכו הוא הכשיל אותי כי לא העיז ללכת למקום לא ידוע. תמיד העדיף מקום מוכר. זה מוגן ובטוח בשבילו. הוא לא יודע שהפחד משינוי זה פחד מהחיים.

קודם כל נודה לו. הוא בכל זאת רצה בטובתך. אבל את רוצה התנהגות חילופית, לשנות את עזרא, שיבין אותך. אהובה פנתה עכשיו לעזרא: אני רוצה שתבין שמה שהיה היה, אבל צריך להשתנות. אתה מוכן? עניתי במקומו.
כן. הוא מבין שטעה, והוא מוכן להשתנות למעני. 
הוא הופך להיות החלק המעשי שלך. עכשיו אני פונה לחלק היצירתי שלך. מה את רוצה לעשות? לשנות?
אני רוצה לגעת באנשים איכשהוא. אנשים שחסר להם משהו. לאפשר להם להשתחרר, למצוא אהבה. למצוא את עצמם. זה נשמע יומרני, אני יודעת, אבל זה מה שאני רוצה באמת.
איך את חושבת לעשות את זה? 
קודם כל אני צריכה לאהוב את עצמי. איך? דרך עמידה במטרות, החצנת רגשותיי ודעותיי, לא להחביא אותם, לא לפחד מהם, לבטא את עצמי באמת. דרך מילים, דרך הגוף, דרך מעשים. לעשות דברים שאני אוהבת.
להתלבש בבגדים מיוחדים ומקוריים ויפים, לאהוב את איך שאני נראית., להפסיק לרדת על עצמי כל הזמן, להחמיא ולפרגן לעצמי, לפנק את עצמי, לתת מילה טובה כשצריך, וצריך. אני רוצה להעביר את רעיונותי לאחרים. דרך מילים, דרך בידור. 
איך? בספר? כתבות? מאמרים? איפה? מה עזרא אומר? 
המדיום לא משנה. הבעיה היא שאני רוצה להתפרנס מזה אבל אני לא יודעת איך להתנהל עם כסף.  
עזרא יכול להראות לך איך לעשות מזה כסף. הוא הרי הצד המעשי שלך, העסקי.
אני גם רוצה להכיר חברים חדשים. 
איך תכירי אנשים? מה עזרא אומר? 
דרך עבודה. דרך הקריירה העצמאית שלי. וגם בדאנס ברים. אני אוהבת לרקוד, אבל לרוב מתביישת. אני רוצה להיות משוחררת באמת, לרקוד אפילו כשהצעדים מגושמים, שלא יהיה לי אכפת מה אנשים יחשבו. כדי שהגוף שלי ישתחרר, הם צריכים גם להשתחרר. לאהוב את עצמם. זה מצחיק ועצוב. כמה כולנו מפחדים אחד מהשני.

עכשיו אשאל את עזרא האם הוא מוכן לשינויים האלה. הוא מוכן. והבולימיה? הוא מוכן להפסיק איתה גם?
אני מחייכת. התקלת אותי. זה קצת קשה, התרגלתי. אני צריך זמן לעכל את השינוי הזה. אבל אני מוכן לנסות. 
אני מוכן לעשות עסקה. אם תמרי תפסיק להקיא, אני אהיה השותף שלה. היא צריכה מישהו מעשי כמוני.
יפה. עכשיו אשאל את האיברים בגוף שלך אם הם מוכנים לשינויים האלה. 
אנחנו מוכנים. 
מה הראש אומר?
אני לגמרי בעד. 
מה הידיים אומרות? 
קחי את עזרא שידאג שלא תיסחפי למחוזות הדמיון והפנטזיה. שיאזן אותך עם מעשים.
מה השיניים שלך אומרות לגבי הפסקת הבולימיה? 
מספיק הרסת אותנו כבר. אנחנו מוכנים להפסיק. 
מה הקיבה ומערכת העיכול אומרים? 
תני לנו לעבוד כמו שאנחנו רגילים, התעללת בנו מספיק. רוצים לחזור לפעולה הטבעית שלנו. 
ומה הגוף אומר? 
להפסיק זו בעיה. הבולימיה הפכה להיות חבר, היא התחבבה עלינו, נתקשה להיפרד ממנה. 
מה החלק היצירתי שלך אומר? 
אני מציע שכל פעם שאקיא, אדמיין שביחד עם האוכל מוקאים גם הערכת האנשים אלי. כלומר אקיא גם את ההצלחה, ומזה אני רוצה להימנע. כי אני רוצה להצליח. אני חושבת...
אז עכשיו אתם מוכנים? 
עזרא והגוף שלי מביטים אחד בשני, קורצים אבל מסכימים לשתף פעולה. 
עכשיו נעבור לחלק הדמיוני שלך, איך את מדמיינת את הפגישה שבוע הבא עם עזרא. 
אני והוא יושבים ביחד ליד שולחן, מעשנים סיגר, מחייכים, יודעים שאנחנו לקראת מימוש מטרה משותפת, נהיינו החברים הכי טובים. אני סומכת עליו בעיניים עיוורות. אני שמחה ומאושרת. מצאתי חבר וגם כיוון. 
הפגישה הסתיימה. נסעתי הביתה. נכנסתי לסופר, גילחתי מהמדף חטיפי שוקולד לבן ופניתי לפינת המאפה. לא היה שם אף אחד כרגיל. גילחתי חצי קילו בורקס. בגילחתי, הכוונה לגנבתי. בולימיות לעיתים גונבות את האוכל שהן מקיאות. פניתי למנהלת. היא לא הקשיבה לי. רק עשתה איזו תנועת ראש. לא קיבלתי ממנה שום יחס, לא מבט, לא תשובה, כלום. הייתי המומה. בסוף פלטה איזה "מה את רוצה" אפאטי והודעתי לה: "ממך אני לא רוצה כלום. תודה. אבל השירות היה מעליב! אני רוצה שתתני לי את שמך. אתלונן עליך בפני ההנהלה". אלוהים יודע איך העזתי לחשוב על תלונה בעוד שהתיק שלי עמוס בדברים שגילחתי מהמקום. טוב, פיציתי את עצמי על שירות מזעזע, ניחמתי את עצמי. כמובן שזה לא עזר לי להרגיש יותר טוב עם עצמי. בכל זאת, גנבתי.   
הייתי גנבת ממולחת. כ"כ המומה מהקלות שבה אפשר לגנוב, עד שיום אחד החלטתי לא לעמוד על המשמר. מנהל הסופר תפס אותי ליד הקופה, ליד כל אנשים. הושפלתי והובכתי אימים. חיפשתי את זה. מאז הפסקתי.
אבל בכל מקרה לא הצלחתי לעמוד בעסקה שלי עם עזרא. למעשה, גם לא עם הילי. מקווה שהם יסלחו לי.