אהובה סיפרה לי בעיניים נוצצות על ספר חדש שקנתה "להעיר את הנמר, מרפאים את הטראומה". המחבר, פטר לוין, כותב שכשאנו עוברים טראומה אנו קופאים כדי להגן על עצמנו והתגובה הזו אינסטינקטיבית, ממש כפי שהחיות עושות. מתוך שלושת האופציות:fight, flight, freeze אני בחרתי לקפוא וכמו מדוזה במיתוס היווני, הפכתי לאבן. אפילו שיתפתי פעולה כשהצטרפתי ללעג שלהם עלי, הופכת את זה לסוג של משחק. התנתקתי מריגשותי האמיתיים. שיתקתי את מערכת העצבים שלי כמו חיה במנוסה. בהבדל אחד: לא השתחררתי מהקיפאון כפי שעושות החיות. האימפלות. בהתחלה הן מקפיאות את עצמן כדי לא להרגיש כאב אך כשהסכנה חולפת הן מתעשתות ובורחות, יוצאות מהמצב המסוכן באותה עוצמה ומהירות שאיתה נכנסו. 

חשבתי עליך כשקראתי את הספר, על החיים שלך, אמרה אהובה.

חשבתי על חיי. איך אני משתקת את ריגשותי, לא תובעת את עלבוני, חיה בביטול עצמי מוחלט, לא מגינה על זכויותיי, לא תרה אחר תשוקותיי האמיתיות, חיה תחת עור חיצוני שאינו שלי, חיה חיי מסכה, לובשת בגדי קבצנים, לא מרשה לעצמי להיפגע, לא מרשה לעצמי לאהוב, היינו הך, מגיבה בחוסר פרופורציות על ההווה מתוך פצעי העבר, גורמת לכל תקשורת בין אישית לקרוס, מרחיקה מעלי אנשים שרצו להתקרב. קפאתי למוות.

לא פלא שחזרתי ביומניי על אותם משפטים לאורך השנים: אני כלואה במנהרת הזמן. אני חיה בעוצר, בלימבו. אמנם חייתי במימד אחר של המציאות, יותר בדמיון, אבל אני לא יכולה לבטל את זה רק כי זה שונה מדרכם של רוב האנשים.
 מדי פעם עשיתי גיחות החוצה. עבדתי, היו לי חברים, אפילו מיתולוגיים, יצאתי וביליתי ושמחתי
אבל לרוב הרגשתי מחוץ לכל זה. לא שייכת לכלום, לאף אחד. בעיקר לא לעצמי וזה הכי כואב. לא מעט אנשים שונאים את עצמם. אבל למדתי המון. במיוחד על דרך השלילה. את לא יכולה להעריך ולהבין את היש בלי האין. את האושר, בלי הסבל. אולי תירצתי את מצבי באופן פילוסופי או רוחני, אבל בסופו של דבר הוא הפך למדריך שלי. כשאני חושבת על מה שעברתי, במיוחד על מה שלא עברתי, אני נעצבת לי. אבל לא יודעת למה, אני לא מתחרטת. כמו אדית פיאף. בינינו, אין לי הרבה ברירה. כנראה קמתי במצב רוח דרמטי ומלא פתוס. קורה.

אהובה נזכרה שאמרתי שאני מרגישה שעוד חסר משהו ושאני לא יודעת להגדיר מה. משהו בטיפול עוד לא תם ונשלם. היא חושבת שאני עדיין צריכה לצאת מהקיפאון, לחוות שוב את הזיכרון הקשה ולנקות אותו,. לכן הפעם היא תעשה לי טראנס תחושתי. נערב גם את הגוף שלך ונראה איך הוא מרגיש ומגיב כי שם נמצאים הרגשות הנעולים. 
הסכמתי. נכנסתי להרפיה. לקחתי כמה נשימות. לא היו עננים בשמיים שלי. 
את בתוך בועה, ביחד איתי, הוא מלא אור שנכנס לכל הגוף ומעביר אנרגיה מרפאת לכל השרירים. עכשיו מגיע בלון פורח ולוקח אותך אחורה בזמן. אוקי. אני רואה אותו נוסע במהירות האור, הישר לילדות. 
איפה את? בבניין מגורי. בת כמה את?  בת 10. 
אני רוצה שתהיי בסיטואציה שבה את מרגישה חזקה. מה את רואה? 
ילדים משחקים. 
איך את נראית? יש לי גלימה אדומה וארוכה וביד אני מחזיקה שרביט מלכות שנראה כמו שרביט קסמים, מקל עם כדור בסופו. מה צבעו? זהוב וכסוף. מה את מרגישה בגוף? כוח. איפה? בידיים. אני מצטרפת לחבריי. 
יש להם יראת כבוד כלפי והם אוהבים אותי. אני רוצה להגיד שהגוף שלי מרגיש קליל, אבל הוא כבד. הרגלים נטועות עמוק באדמה, יש לי נעלי עופרת, הגוף שלי קצת מגושם. הכובד הוא כובד אחריות, כי הגוף שלי במתח, הוא על המשמר, מגן כל הזמן על המלוכה שלי, על המעמד שלי. הוא לא מובן מאליו, לעולם לא.
עכשיו הבלון לוקח אותך למקום אחר בזמן. לאן? למקלט. מה קורה שם? חבריי מזמינים אותי למקלט, כביכול ממתינה לי שם הפתעה. כמובן שהתפתיתי ללכת. מה כבר יקרה לי. הייתי תמימה והאמנתי להם לגמרי. 
איך הגוף שלך הרגיש? 
בטוח ורגוע מאוד, ירדתי במדרגות לעבר המקלט, דלת לבנה וכבדה מברזל. לפתע הדלת נטרקת. הם נעלו אותה. חשתי מיד בסכנה. הגלימה עדיין הייתה עלי וכך גם שרביט המלכות. כולם היו שם. ידעתי שמשהו רע עומד לקרות. השרביט שלי נשמט ממני. 
לא!!!! תרימי מיד את השרביט. תחזיקי אותו בכוח. כך עשיתי. 
לא ביד אחת, בשתי ידיים! כך עשיתי. 
איך הגוף שלך מרגיש? הוא דרוך, במתח, מעקצץ, קר, נמלים, זרמים. 
זה אנרגיה. מה קורה עכשיו? 
חברותיי מתקרבות, השרביט מגן עלי ומעניק לי כוח, הוא הופך לכלי נשק, אני צריכה להלחם. הן מתקרבות, ואני מתקיפה אותן עם השרביט שלסוף הכדור נוספו מסמרים. הן נרתעות לאחור, אני ממשיכה לנפנף בשרביט ולהפחיד אותן. שרק תעזנה, החוצפניות. עיני שוצפות וקוצפות מכעס והן לוקחות צעד אחד נוסף לאחור לכיוון היציאה. אחת מהן מנסה לאגף אותי ואני מיד פוצעת אותה, היא נשרטת ויורד לה דם. השאר מבינות שאני רצינית ומיד פותחות את דלת המקלט ורצות במנוסה לביתן. שלא תעיזו לחזור לכאן יותר! הן אינן חברותיי יותר. הן בחיים לא יקחו ממני את השרביט שלי, את הכוח שלי, הוא חלק ממני, שייך לי בזכות. הוא הטבע שלי.

אני פוסעת לאחור ומתקרבת לבנים עם שרביט המלכות ונעמדת מולם, מתריסה כאילו שואלת אם מישהו רוצה לקבל מכה עם השרביט שלי? הם מביטים בי כאילו באדישות, כאילו איבדו בקורבן שלהם עניין ופשוט יוצאים מהמקלט דרך דלת משנית. רוח נעימה פורצת למקלט ומרפרפת בגלימה שלי שמתנופפת ברוח. אני צוחקת.
איך הגוף שלך מרגיש? נינוח, שליו.
עכשיו אני רוצה שתלכי לכיוון הבית של הנערים הנוספים. הם באים מולך. איך את מגיבה? 
ידי מתמלאות כוח, השרביט בידי. הם מאיימים עלי ואני מסכימה לבוא לביתם שם הם מצווים עלי להתפשט.
אני מתקדמת לעברם עם השרביט. לא מפחדת מכלום. מעיפה לגדול מהם סטירה מצלצלת וקולנית, הוא מאדים כולו. הם בורחים. אני חוזרת הביתה וניגשת לאבי בחדר העבודה שלו. מגישה לו את השרביט. הנה, 
זה שייך לך, אני מודיעה לו. לחמתי את המלחמה שלך, הגנתי על עצמי במקומך. אני לא זקוקה יותר לשרביט. 
אבי שומע את הסיפור, גאה בי אבל עצוב ומבויש. אני מרגישה כעס ואכזבה כלפיו. 
לפתע הדמעות מתחילות לזלוג, ישר לתוך החזייה שלי, אחד אחרי השני, בזרזוף איטי ועדין שלאט גובר וגובר. אהובה שמה בידי טישו, עיני עדיין סגורות. 
הפגישה עם אבי היא זו שגרמה לי לבכות. נאלצתי להתגונן על עצמי כל הזמן בגלל שאבי היה חלש. זו הסיבה שהייתי כל הזמן דרוכה, על המשמר, עם חברי. לא היה לי גב. ידעתי שלא אקבל ממנו סיוע שהרי הוא בעצמו נהג ללעוג לי בביתי, בגלל הדרך בה העניש אותי מול כולם, גרמה לי לעבור שנתיים של השפלות פיזיות.
אני רוצה לתת לו עכשיו את השרביט, אני לא זקוקה לו יותר. הוא אדם חולה. הוא זקוק לכך יותר ממני. 
פקחתי את עיני שהיו עדיין לחות מדמעות. לפתע פרצתי שוב בעוויתות בכי כואבות, כמו שילדה בוכה. 
כשהגל חלף ונרגעתי חשתי עצב עמוק, כאילו הזדקנתי במאה שנה.
אמרתי לאהובה שהיא הראשונה שזוכה לראות אותי בוכה, אני אף פעם לא בכיתי ליד מישהו אחר.
כשחזרתי לביתי שמעתי מפתח חלון המטבח ציוץ חזק של ציפור. ניגשתי לראות. הוא נבהל וברח. קפאתי בעמדי והוא חזר. הוא המשיך לצייץ, מביט הישר לתוך עיני, כה קרוב היה. דימיתי שהסרנדה שזימר מיועד לי. חצי שעה זימר. זזתי קצת רק כדי לבחון אותו. הוא שוב ברח. ברגע שקפאתי הוא שוב חזר לשיר. אחרי חצי שעה נמאס לשנינו. הוא שמע ציוץ של ציפור, אולי ציפורה, ועף לעברה. אולי זו עונת החיזור. סקס יותר חשוב מלשיר לחיה מגודלת בחלון. הוא פרח. למרות הקלישאה, הייתי במצב רוח המתאים כדי לדמיין שהציפור היה חלק אבוד של נשמתי. התיישבתי לסיים את ארוחתי בחיוך. נזכרתי בפגישה ועיני הצטעפו שוב.  איך הרשיתי לעצמי במשך כ"כ הרבה זמן להרגיש כאילו הייתי כלום, לא נחשבת? מי היה אחראי למחדל הנורא הזה? אני!!