נכנסתי ל"סרט", טראנס בשם "שיחזור גלגולים", מלווה בקריינות של אהובה. כרגיל, בהרפיה.

הייתי בשדה רחב שמרחוק רכס הרים. בדשא שטוף פרפרים ופרחים, ניצב שטיח מעופף. עליתי עליו והגעתי להר שהוביל למנהרה של זמן נצחי. ככה זה בסרטים (וחלומות וטראנסים). הכול אפשרי. ולמה לא?
נכנסתי למנהרה בעודי על השטיח. למנהרה ארבעה כיוונים. בחרתי כיוון. עוד לפני שאהובה כיוונה אותי, חשתי שאני נכנסת לאזור של מלחמה, קרב. זה הדבר הראשון שעלה לי בראש. אהובה ביקשה ממני עוד קודם, לא לצנזר שום מחשבה. פשוט להיסחף עם הדברים שעולים לי בראש. 
אהובה שאלה ואני עניתי. איפה את נמצאת בעיני דמיונך?
בצרפת. אני חייל בן 19, לבוש מדים חומים, במאה ה 15 או מתי שהייתה המהפכה הצרפתית. בזמן של עריפת הראשים. אני בשדה פתוח. מסביבי כ-500 חיילים. החצי השני כבר נטבח ע"י האויבים שהיו אינדיאנים. אין לי מושג איך הם הגיעו לשם אבל זה מה שעלה בראשי. אני המפקד של החיילים האלה, הצעירים ממני בשנתיים. 
בשלב זה עברתי לדבר מול אהובה בלשון זכר, רק בלי המבטא הצרפתי... 
יש טבח נוראי. המצב בקרב נראה קשה אז אני מבקש מהצ'יף, מפקד החיילים האינדיאנים, הפסקת אש לעשר דקות. האינדיאנים גוברים עלינו בעזרת חיצים וקשתות, למרות שלנו יש נשק יותר מתוחכם, תותחים. הם 
פשוט זריזים מאיתנו. אני מקבל הפסקה והולך לדבר עם היחידה שלי. אם אני לא אתפוס יוזמה, הם יימחקו. 
אני מבקש מהם להפסיק את האש כי במילא הם יטבחו בנו, הם חזקים מאיתנו. אני מעוניין בדרך של שלום. החיילים שלי ממורמרים ולא מסכימים. הסגן שלי עומד לידי. שמו פייר. שמי ז'אן. ביחד זה ז'אן פייר, כאילו הוא 
חלק ממני. אני מבקש ממנו שידריך את החיילים לא להמרות פקודה, שישכנע אותם בחשיבות העניין.

אחד מכללי הקרב הוא לא להמרות את פי המפקד. כלל שני הוא לא לירות בו. הסגן, שלמעשה תמיד חמד את תפקידי מסרב וגם הוא ממרה את פי. הוא מסית את החיילים ואומר להם שהשתגעתי וגם אני נהייתי אינדיאני, כלומר אני לא פחות טוב מהאויבים. הוא מורה לחיילים להמשיך להלחם. אני מביט בקבוצה של האינדיאנים, הצ'יף בינתיים מעודד אותם לשיר שיר נעים בקול רם. והם שרים, די רגועים, מאמינים בניצחונם. אני מקנא בדרכם. החיילים שלי מתחילים, בפקודת הסגן שכבר מפנטז איך הוא יורש את מקומי, להטעין את התותחים שלהם בכדורים חיים. הם מכוונים אותם לעבר האינדיאנים שבינתיים גם הם מוכנים לקרב חוזר.

אין לי ברירה ואני נעמד מול התותחים. האם הם ירו בכל זאת? אני חש בגידה. אני רוצה להציל את הצ'יף שאליו מכוונים התותחים. החיילים שלי איבדו כל רסן וכל ערך מלחמתי. הא, לו ידעו שלמלחמה אין כל ערך. 
הם בכל זאת מתכוונים לירות. הסגן שלי שואל אותי אם אני בטוח שאני לא רוצה לזוז מקו האש. 
אני עונה שכן, המלחמה הזו מיותרת ואני אעמוד מולם אם יש בכוונתם להמשיך בכך ולסכן את חיי הצ'יף. 
ובכן, אומר הסגן, זה מה שביקשת. הוא נותן פקודה והחיילים יורים את הכדור הראשון המכוון לצ'יף. אבל הכדור עובר קודם דרך גופי שעוצר את הכדור ומציל למעשה את חיי הצ'יף. הכדור מנקב חור ענקי בגוף שלי, פגיעה ישירה באזור הלב. החור נפער ויש חלל ריק.
אני לא מת עדיין. אני נעמד על שתי רגליי בכוח חזק. כולם המומים. לא יודעים איך להתנהג. התסריט הזה לא מוכר להם. הצ'יף ניגש אלי וכאות הוקרת תודה מניח על ראשי את כתר הנוצות שלו, סמל לאחווה. הוא קד לי קידה וסב על עקבותיו ומורה לחייליו להתפזר וביחד הם עוזבים. הם ניצחו ואין סיבה שהם יישארו יותר. 
החיילים "שלי" מתבוננים בי בפליאה והלם, אני עדיין חי. הם ניגשים אלי כדי להתבונן בפלא, בחור שנפער בגופי, בדיוק איפה שהלב נמצא. 
אהובה מעירה שאני למעשה כבר מת אבל הגוף האסטרלי שלי גבוה מביט על הכול מלמעלה, כך שלא יכולתי לחוש את הכאב.
החיילים מכניסים את ידיהם לתוך הגוף שלי. לתוך החור. הם עצבניים, הם איבדו בקרב. הם מתעללים בגוף שלי. הוא הופך לאבק ומתמוטט. הם חוזרים לדווח למלך צרפת מה ארע. הם טיפשים, לא יודעים טוב יותר. 
מה המחשבה האחרונה שלך כמפקד המת? שואלת אהובה.
אני צריך לחפש לעצמי גוף חדש לשכון בו, בית חדש. אין לי שום כוונה לוותר על החיים האלה, יש לי עוד כ"כ הרבה תוכניות. אני כבר רוצה להתגלגל מהר לגוף חדש, אני יודע שאני יכול להתמודד עם כל הסכנות בעולם, שום דבר לא מפחיד אותי, אני מאוד שלם עם מה שעשיתי ואין בליבי שום חרטה.
ואת, תמרי, מה את חושבת על זה? מה המסר שאת לומדת מזה? 
תמיד תאמיני שבחרת בדרך הנכונה והאמיתית עבורך. לא משנה מה יעשו ויאמרו לך, את תהיי בסדר. 
מי לדעתך ייצג הצ'יף בעולם שלך? 
אבא שלי. ככה אני מרגישה, לא יודעת, זה לא ממש הגיוני, אבל ככה זה. 
מה למדת מזה? מה את יכולה לקחת איתך לחייך הנוכחיים?
שהרדיפה ללא לאות אחרי האמת שלי, האובססיה שלי לחשוף את המניעים האמיתיים שלי ושל אחרים, היא חלק ממי שאני, שבגללו סבלתי כ"כ. החור בלב שנפער בי מבטא את הקושי שלי לבטא רגשות. ואני יודעת שאם אתחבר לאמת של עצמי, החור בלבי יתמלא. וזה תפקידי. למלא את החור. שלי, אולי גם של אחרים.

עכשיו אני רוצה שתעלי שוב על השטיח ותצאי משדה הקרב, מהמנהרה, מרכס ההרים וחזרה לכר הדשא הנרחב שממנו עלית על השטיח. בדרך היציאה מהמנהרה שבהר, את עוברת דרך אור לבן שמטעין אותך באנרגיה, אור זוהר שמרפא ומשחרר... יש לך 2 דקות להרגיש אותו. 
בזמן הזה דמיינתי לעצמי שהאור מחזיר אלי את לבי. אותו לב שאיבדתי בשדה הקרב. האור מטשטש את התפרים עד שהם נעלמים, והלב הוא חדש, הצבע שלו הוא אדום בהיר. אני יוצאת משם, וחוזרת לדשא.