הרשו לי להציג את עצמי. מעט עובדות ביוגרפיות ישונו מטעמי פרטיות. ספרתי לכם בפרק הראשון שאני קצת פרנואידית. האמת היא שפשוט יש לי דמיון רחב. דמיון שהוא גם ברכה וגם קללה. אז שמי תמרי כאמור. 

(לא חשבתם לרגע שזהו שמי האמיתי, נכון?). בחורה צחקנית בת 34, תל אביבית מבטן ומלידה, לא כולל הפוזה. כמו כל חובבי המילה הכתובה עסקתי בקופירייטרינג, עיתונאות ותסריטאות. כשהאינטרנט פרץ לחיינו הפכתי למנהלת תוכן של אתר ואני מועסקת כטוקבקיסטית בשכר.
 כמו כולם בעסק הזה גם אני מתכננת לכתוב ספר.

לפגישה הבאה עם אהובה הגעתי די עצבנית. בערב הקודם היה לי דייט שעבר בקשיי תקשורת רבים. דברנו בשפות שונות לגמרי. דייטים היו חלק נכבד מאוד משגרת לילותי. כמובן שפגשתי אותם באינטרנט. נושא כאוב ובעייתי. חשבתי שיהיה די קל למצוא בחור שדובר את שפתי. אחרי כמאה דייטים נפל לי האסימון. זה לא קל!

הסברתי לאהובה שאין מצב שאכנס להרפיה עצבנית. היא לא התרגשה. תיק תק נכנסתי להרפיה. בתפריט הפעם "ניקוי ותיקון זכרונות"(שינוי היסטוריה) זה הזמן לציין שבעבר הייתי גם בטיפול פסיכולוגי ממושך. זו הסיבה שהזיכרונות פרצו ממני בקלות יחסית. הן פשוט כבר עלו קודם לכן בטיפול הפסיכולוגי אחרי שנים של הדחקה והכחשה. אצל אהובה ביקשתי לחבר אותן גם לרגש. השיחה התנהלה בשאלות ותשובות. עיניים פתוחות מול עיניים עצומות.

א - איך היית מגדירה את הבעיה או התחושה הכי חזקה שלך כרגע? 
ת - חיפוש תמידי אחר השפלה ולעג ודחייה. כל הזמן אני משחזרת את העבר שלי כדי להרגיש את זה שוב.  אני מתיילדת מול אנשים, חסרת אסרטיביות. במיוחד מול גברים. רוצה שיתנו לי הגנה ובטחון, לא אינטימיות.
א- איך באה לידי ביטוי ההתיילדות שלך? 
ת - אני מבולבלת, מושפעת מאחרים, לא יודעת איך להציג את עצמי, בודקת גבולות, משחקת. כמו ילדה. 
א – עכשיו אני רוצה שתעלי זיכרונות של תחושות דומות, עד הילדות ולפי סדר כרונולוגי. ׁ(בפועל אהובה הנחתה אותי מזיכרון לזיכרון ,תוך כדי שימת לב לרגשות שעולים בכל זיכרון...)
ת - לפני שבוע התיילדתי ליד שיפוצניק שדיבר על מצלמה עם עדשה שמפשיטה נשים מבגדיהם. התלוצצתי במקום לכעוס. 
זיכרון אחר הוא האקס שלי ששיתפתי איתו פעולה כשהוא רצה לצרף למיטה בחורה שעימה בגד בי. לעיתים עודדתי אותו להתחיל עם מלצריות בפאבים. הוא תמיד הסכים להשתתף במשחק, בוחן את קנאתי, בודק מתי אשבר. מעולם לא נשברתי מולו. כלפי חוץ הייתי משועשעת. הקורבן תמיד מוצא את המתעלל שלו. 
אח"כ בילדות, אני זוכרת ילד לבקן וחלשלוש שהרביץ ולעג לי וקיבלתי את זה בהבנה ובשוויון נפש. 
א- למה לא הרבצת חזרה?
ת- זה היה אחרי שהשמועה התפשטה ש"דמי מותר". לא נלחמתי בו.
 אח"כ במקלט. הם נעלו אותי בתוך מקלט. הציקו לי. לעגו לי. הטרידו. צחקו על הגובה שלי. מאז ומתמיד הייתי גבוהה לגילי. צחקו על החזה שפיתחתי. השתעשעו עם הגוף שלי. הפשיטו אותי. עשו הכל חוץ מחדירה. אז אולי הם לא חדרו לאיבר מיני, 
אבל הם חדרו ופלשו ללב ולנפש ולרוח ולנשמה שלי. זה היה על בסיס קבוע. לאורך לפחות שנתיים.  
א- מי זה הם?
ת – הממשלה...סתם. הם זה מי שחשבתי שהיו החברים שלי. בנים ובנות מהשכונה היוקרתית שלנו. הייתי מארחת אותם בביתי, כשהורי היו בעבודה הקדושה שלהם. הייתי ילדת מפתח. הייתי ילדה מאוד פופולארית. 
א- איך זה הגיע משם לנעילה במקלט?
ת – יום אחד ארגנתי להם ערב מיוחד בבית. הייתי בת 12, גיל שמתחילים להתעניין בדברים הטובים של החיים. השגתי בדרך לא דרך קלטות פורנו ובקבוקי ויסקי וג'וינטים. מה שקרה בביתי, אני מותירה לדמיונך. בלאגן רציני. השמועה פרצה. ההורים רתחו מזעם. הילדה קלקלה את נשמתם הזכה של ילדיהם הענוגים.
אבי שמע את הראיות והכין לי בית משפט שדה. הלקאה ציבורית לעיני הקהל צמא הדם. בהשתתפות הילדים.
לא היה לו הרבה זמן לחשוב על השפעת העונש בעיני בתו הקטנה והגאוותנית ומפוחדת, הוא מיהר לפגישת עסקים. עד אז מאוד אהבתי אותו. הערצתי אותו על הכוח שלו. חיפשתי לרצות אותו. הרגשתי שהוא בגד בי. אימי לא ידעה על כך דבר. סיפרתי לה רק כשהייתי כבר מבוגרת, כשנזכרתי. היא לא היתה כ"כ נוכחת בחיי אז. 
א – ועל המקלט הם ידעו?
ת – הילדים השביעו אותי שאם אספר, סופי יהיה מר מאוד. אבל האיום היה מיותר. ידעתי שאם הייתי מספרת לאבי במילא לא היה מאמין לי או תולה בי את האשמה כהרגלו. גם הוא היה חובב נעילות. אם חשב ש"חטאתי" היה נוהג לנעול אותי בחדרי. שעות. מסתבר שזה עובר בגנים. לימים גם אני נעלתי אנשים. את הילי. 
א- איך הגבת לכל מה שעברת?
ת-  בהתחלה לא האמנתי שהם יעיזו לעשות לי משהו כי הרי הייתי המלכה. הייתי ילדה מרדנית עם הרבה כוח. לא האמנתי שהם יעיזו לבגוד בחברות שלנו. אבל הם העזו. גם אבי העז. לא האמנתי שזה קורה לי. הפכתי את האמת לשקר. בחרתי בדרך ה"קלה". הפאסיבית. 
א- עכשיו אני רוצה שתחזרי אחורה לרחם. אפילו לתקופה של לפני הלידה שלך, בין חיים לחיים. את מביטה על כל החיים שלך מהצד ומלמעלה, מה המשותף בין כל הזכרונות שהעלית? מה את אומרת לעצמך? 
ת- שהחיים האלה לא שלי. יש ניתוק בין מה שקרה לי לבין מה שהרגשתי. איך שהגבתי למצבים בחיים, זה לא אני באמת.
א- לאיזה משאב את זקוקה כדי להתחבר למה שקרה וקורה לך? 
ת- לביטחון וללגיטימציה שמותר לי להביע את רגשותי, שלא יאונה לי כל רע. שהם יתקבלו בהבנה, ללא לעג.
א- אני רוצה שתתחברי לשני זיכרונות שבו היית חזקה.בטוחה בעצמך, שהיית באמת את, עם כל העוצמה, היכולות, הכוח...
תעצימי את התחושה הזו, תני לכוחות  וליכולות שלך לגדול ולהתפשט בכל הגוף... תנשמי לתוכם... ממש תרגישי את העוצמה שלך שגודלת מזכרון אחד ומתעצמת בזכרון השני...
קחי את היכולות האלה ובואי דמייני שאת נכנסת חזרה לרחם של אמא שלך עטופה בכוחות  האלה,ואת נולדת לחיים האלה מצויידת בכוח ובעוצמה שהולכים וגדלים ככל שאת גדלה,   ונגיע  לזיכרונות שהעלינו עכשיו. איך את מגיבה למה שקרה? מה שונה בתגובה שלך עכשיו? (אהובה מחברת אותי לכוחות שלי מהזכרונות הטובים ע"י מגע בברך- זה נקרא בשפה המיקצועית עיגון) 
ת – בהלקאה הציבורית אני מנסה להתנגד, אני שורטת ונובחת ומשתוללת.
 גם במקלט, למרות שזה קצת קשה לי כי אני רק אחת מול רבים, ועוד ילדה קטנה. אני מביטה בהם ומתרה בהם שלא כדאי להם להתקרב אלי. הם משתכנעים. אחד מהם מנסה להמשיך להפשיט אותי ואני מחזירה לו.
 לאקס שלי אני אומרת שרק התלוצצתי ואינני רוצה שיתחיל עם המלצריות וכשהוא מגיע עם הבחורה ההיא לדירתי אני מבקשת מהם בתקיפות לעזוב. 
אהובה מסיימת את התהליך עם מספר משפטים חיוביים ,מעודדים ומחזקים.

התבקשתי לצאת מההרפיה לאט. זה היה קשה כי עיני היו כבדות. פתחתי. הן היו מלאות דמעות. חייכתי.
חזרתי הביתה והחלטתי לחזור לשולחן הכתיבה ולספר שעליו עמלתי. התכוונתי להיעזר בטיפול כדי להגיע לאמת ולרגשות שלי, כדי לגעת בכמה שיותר אנשים. הייתי מרוחקת מאנשים כמו שהייתי מרוחקת מעצמי.
אני יושבת עם העט על הדף. כלומר עם האצבעות על המקלדת. שום דבר לא יוצא משם. מאיפה שמילים מנסות לצאת. התייאשתי. איבדתי עניין. 
יצאתי לסופר עם עשרים שקל. הגבלתי את עצמי כדי לא להתפתות. היה לי תפריט קבוע. בורקס נבטים, גביניות, קרוסואנים וחטיפי שוקולד. מספיק לעשרים שקלים והקאה אחת.

לא עמדתי בעסקה שלי עם הילי. דמיינתי אותה לידי, סולחת לי. אומרת לי שהבולימיה תעזוב קודם את הנפש שלי ורק אח"כ את הגוף. החלטתי לנצל את המומנטום ולשאול לדעתה על שני הפרקים שכבר הספקתי לכתוב. היא קראה אותם וגיחכה מעט. אבל דברי הביקורת שהשמיעה באוזני היו רכים ומלאי הבנה: "תמרי, את יכולה ליותר. המונולוג ילדותי, לא התבגרת. נו, איך יכולת להתבגר כשלא הייתי לצידך, הרי לא גדלנו ביחד אז זה בלתי אפשרי. את עדיין לא מוכנה לכתוב משהו נוגע ומרגש. את לא יכולה להרגיש ולחוות באמת כשאת עסוקה בלהקיא. אז בינתיים תעשי מה שרוב הכותבים עושים. תחקי סופרים אחרים או שתשתי הרבה אלכוהול."
וזה בדיוק מה שעשיתי כשהיא נעלמה. הורקתי לקרבי בקבוק שלם של יין אדום יבש. אבל במקום להגיע להארה יצירתית, נרדמתי על המיטה. יכולתי להישבע שהילי לידי, מתפקעת מצחוק.