לפני הפגישה הבאה המליצה לי אהובה על ספר בשם 'מתנות לנשמה' (של דון קלארק). המליצה ואף השאילה.

למרות שעל מדף הספרים בביתי קרץ לי הספר "סונטת קרויצר" של טולסטוי ולמרות דעותיי ה"מאוד מסוימות" על ספרות ניו אייג', החלטתי לעיין בספר.
 השם פיתה אותי. אני אוהבת מתנות. משועשעת קלות דפדפתי בין דפי הספר עד שהגעתי לפרק שבו הופיעו סמלים מסוימים. 
"הסמלים מפעילים קוד מגיב בתוכנו הפותחים ומשחררים אנרגיית ריפוי, באמצעותם האדם יכול להתחבר מחדש הביתה" 
כך הבטיחה דון קלארק.
 משהו בהם בהחלט עורר את סקרנותי. התבקשתי להעתיק ולצבוע אותם. אחרי שציירתי אותם עדיין בחיוך מבודח, משהו קרה ...
באופן כמעט מיסטי התחלתי באמוק של כתיבה, כאילו מישהי השתלטה לי על היד והתחילה לכתוב במקומי. 
כתב היד היה דומה לשלי, ככה שלא מדובר בסצנה מהסדרה 'תיקים באפילה' או 'מגרש השדים'. 
על פי תוכן הדברים שנכתבו בכתב היד המהיר והמבוהל שלי זיהיתי את הכותבת מיד. 
זו הייתה אני כילדה. ילדה קטנה ואומללה שהחנקתי בתוכי באירוע טראומתי שהיה מנת חלקי והיא לא התפתחה מאז. 
קצת קשה לצמוח כשאת מתה. נעלתי אותה מאחורי סורג ובריח והקפאתי אותה במכונת זמן. 

אני יכולה להוסיף כאן עוד שלל דימויים, אבל אני בטוחה שהבנתם את הנקודה. חשבתי שהעלמתי אותה. מסתבר שזה קצת בעייתי להעלים מישהו חי. הקטנה לא הפסיקה לעקוב אחרי בעיני הנץ הזועמות שלה. עד לאותו יום שהחליטה להופיע במלוא הדרה 
דרך המילים הצפופות והכעוסות שהיד שלי שרבטה בכזה להט. הכתיבה ארכה שעתיים והותירה אותי חסרת נשימה. 
לא ידעתי אז מה שידעתי כמה חודשים אח"כ. הילדה שבתוכי חזרה והיא כאן כדי להישאר.

בפגישה הבאה סיפרתי לאהובה על המפגש המרתק הזה. החלטנו שוב להוציא את הילדה ממחבואה. אהובה קראה למפגש "דיאלוג עםהילדה הפנימית". הייתי סקפטית. חשבתי שהיא לא תופיע כל פעם שקוראים לה. שהיא אליטיסטית ובררנית. שהיא לא עושה חתונות, בר מצוות וימי הולדת. שהיא כמו אמנית סגפנית ורעבה ללחם הנאמנה לעקרונות ולאמנות שלה. לא יכולתי שלא להעריך אותה על כך. אבל הנה כמו פרוצה בשקל, אהובה רק ביקשה והיא הופיעה. כנראה התגעגעה לאור הזרקורים, חפצה לעשות סיבוב הופעות.

עשינו הרפיה קצרה. כבר לא הייתה לי בעיה להשתחרר בנוכחות אהובה. היא מצליחה להרפות אותי כי יש לה קול נעים וחם ומגן. העדפתי לעצום את עיניי בישיבה על כסא ולא בשכיבה על ספה. אמנם אני טיפוס עצור וחשדן, אבל האמת שהיה בזה יותר הגיון. על הספה סביר להניח שהייתי נרדמת. בישיבה שרירי הגוף מונעים אותך מלשקוע לשינה.
 התבקשתי לדמיין מקום בו חשתי בטוחה. דמיינתי חדר סגור מספוג אדום שרחוק מכל המקומות ושאי אפשר להגיע אליו מבחוץ.
משהו שמזכיר אולי רחם. שם הילדה חיכתה לי, מעט מפוחדת. ושוב פעם נוצר דיאלוג ביני לבינה. אהובה לא התערבה, רק מדי פעם שאלה שאלות מנחות כמו דן מרגלית.
 הסכמתי לשחרר את הילדה מתוכי כמו ג'יני מהכד. לפתוח לה קצת את החלון, שיכנס קצת אוויר. בינינו, היא לא ממש הריחה משושנים. היא הרי הייתה כלואה בתוכי שנים ולא ממש הזדמן לה לפגוש אמבטיה. בהתחלה חשתי קצת עוינות וכעס כלפיה אבל אח"כ ראיתי אותה באור שונה. עוצמתית, חזקה, אמיתית, לא מפחדת מכולם, משעשעת, יצירתית, חכמה, ממזרתה כזו. בפגישה היא עוד העיזה להציב לי תנאים, החוצפנית. היא מוכנה לחזור אלי ולהשקיט את הכאוס בחיי בתנאי שאפסיק להקיא אותה, להרוס את מערכת העיכול ואת החיים. 
הנה חלק קטנטן מהדיאלוג. ת' זו תמרי וה' זו הילי (קיצור להילינג או הילדה, אם תרצו).
ת – מי את? מה את רוצה ממני?
ה – אני הילי, הרגשות הפגועים והמודחקים שבך. האמת שלך. אני רוצה שתשחררי אותי לחופשי.
ת-  אני מציעה שתחזרי למקום שממנו באת. אני עסוקה. 
ה- אל תהיי כזו קשוחה איתי. תביני, את צריכה אותי.
ת- אותך? אני לא בקטע של בנות, את יודעת. בשביל מה אני צריכה אותך? 
ה- אני שמחה ששאלת. זה מה שתקבלי אם תקחי אותי: בטחון עצמי, הערכה עצמית,
     דימוי עצמי, ערך עצמי, שלמות עצמית, מימוש עצמי, אהבה עצמית. 
ת-  זה מגיע גם בצבעים אחרים, כל העצמי האפור הזה? 
ה- אלו המוצרים הכי מבוקשים. לכן הם יקרים. ולך זה בחינם.
ת – לא יודעת... יש לך משהו אחר להציע לי?
ה- בטח. אספק לך תשובה לכל שאלה ותהייה שלך. אממש את כל חלומותייך. 
ת- ראית יותר מדי וולט דיסני כשהיית בשבי. מה עם איזה גבר לקינוח? 
ה- גם גבר. אבל הפעם מהסוג הנכון. כזה שמתאים בדיוק למידות שלך. 
ת – ממש הלנה עמרם. מבטיחה שלא תשובי להטריד אותי אחרי הפרזנטציה היום? 
ה- רק אם תיקחי אותי. לא יהיה צורך בכך יותר.
ת- מה קורה אם הלקוח מתחרט?
ה- אז לא תיפטרי ממני כ"כ מהר. למדתי כמה דברים על ספאם מהאינטרנט שלך.  
ת – את די משעשעת. אבל עדיין, לא קניתי. יש לך עסק עם לקוחה בעייתית וקשה. 
ה- תביני. בלעדי אינך יכולה להיות אמיתית. בלעדי את שקרנית, פתטית, מזויפת. 
ת- "בלעדייך אני חצי בן אדם". 
ה- עוד דבר. גם הציניות הזו שלך תעלם.
ת - ומה יבוא במקומו?
ה- הפתעה. 

עשה רושם שלא היו להילי שום כוונות לעזוב אותי, אחרי שסו"פ מצאה אותי. למען האמת היא מצאה חן בעיני. כאילו התריסה: "את רוצה אותי? תעבדי בשביל זה. אני לא מתמסרת לכל אחד בכזו קלות. תוכיחי שאת שווה אותי". (לכמה מחברותי כדאי ללמוד ממנה בדייטים הבאים שלהן). עד אז אמשיך להתחבא בתוכך. השארת אותי כלואה שנים, מה זה בשבילי עוד כמה חודשים. כסף קטן. נפגש שוב כשתהיי מוכנה". ופוף, נעלמה.

המושג הזה "הילדה הפנימית" היה בעברי גורם לי לייצר בדיחות על הריון לא רצוי והצורך להצטייד בקונדומים מסוג א'. אבל המונולוג הרגיש לגמרי אמיתי ואני עם האמת כבר לא מתווכחת. בעבר לא הפסקתי להלחם בה. ניסיתי לשנות אותה, התנגדתי לה ולעגתי לה, ובעיקר ברחתי ממנה הכי רחוק שיכלתי. לפעמים פיזית ממש, עד לשדה התעופה, לתוך לוע של מטוס שייקח אותי למקום אחר ומרוחק. 

לקח לי די הרבה שנים מהחיים כדי להבין שמה שלא תעשה כדי לחסל את האמת, היא תמיד תמצא דרך לקום לתחייה ולהזכיר לך על קיומה. תמיד דימיתי את האמת כמו גופה של קורבן אומלל, שמאפיונר חיסל והחביא בתוך תא מטען של איזה וולוו, ואח"כ הטביע בתוך נהר עמוק, רק כדי לגלות שנים אח"כ שהיא צפה על פני המים והפושע עומד לדין מחודש.
אז יש לי חדשות רעות וחדשות טובות. והן בדיוק אותו הדבר. במידה וטרחתם להסתיר מעצמכם ומהעולם את הילד הפנימי שבתוככם הוא ישוב לבעוט מתי שהוא. ככה זה עם ילדים. הם חייבים בסוף לצאת החוצה, אל האור. כמו האמת. הילד הוא האמת. וזה מה שקרה עם הילי. היא עוד תחזור. כמו האקדח במערכה הראשונה.