בתחילת הפגישה הראתה לי אהובה בחיוך טבעת שעליה כתוב בעברית: "החיים זורמים איתך ובלעדייך". תרצה, תצטרף, לא תרצה, אנחנו נמשיך בין כה וכה. 

החלטה שלך.  משפט מצוין ויפה, מקווה שיופנם בתוכי.

אהובה שאלה האם יישמתי את המסקנות מהפגישה הקודמת והודיתי בכנות שהיו לי תוכניות אחרות. 
חשוב לי קודם לגמור לסכם את היומנים שלי וזה מצריך ממני כוחות נפש וזה תהליך קשה, אבל אני חייבת לעבור אותו.

וכבר למדתי כמה לקחים. למשל על תפקידם של כמה אנשים בחיי. כמו גברים שלימדו אותי על פחד הדחייה שלי והצורך לשחזר אותו כל הזמן באמצעים מלאכותיים. היה את נ', ברמן שהכרתי באחד הברים בת"א. איכשהוא חשבתי שהוא דחה אותי. עובדתית זה לא היה ממש נכון. למעשה, לגמרי להפך. 
נ' לימד אותי שרציתי להאכיל אז את המפלצת ההיא, ההרגל הזה שדוחים אותי. פחד הדחייה היה הפחד המשתק ביותר שלי. פחד מוות. בנוסף התחלתי לבחון את עצמי ממרחק של זמן, מנקודת מבט של אחרי, כמשקיפה מהצד. הרחקתי את עצמי מהחוויות האלה והרגשתי שאני מגחכת מעין סליחה על ההתנהגויות האנושיות שלי.

אהובה שמחה אבל אמרה שההתעסקות ביומן זה סוג של בריחה מהמציאות. עוד לא השגתי את המטרה שלשמה באתי אליה, הפסקת הבולימיה. 
לדעתה הקאתי פעם שעברה מלחץ ומתח ועצבנות. היא צדקה. ככה באמת הרגשתי כשתכננתי את תהליך האכילה וההקאה, חסרת מנוחה.
אהובה רוצה לעבוד על לקדם אותי לקראת המטרה שלי, מימוש הקריירה העצמאית שלי, תהיה אשר תהיה. שינוי התנהגות מובנית קוראים לזה.

סיפרתי לה על חלום שחלמתי אתמול: פסיכולוגית שעטתה את הפנים של רופאת השיניים שלי ,החליטה לפרסם את סודותיי האינטימיים ללא ידיעתי. 
רגע לפני שהחלטתי להרוג אותה שאלתי למה עשתה זאת. תשובתה: "את פשוט חייבת לפרסם את המחשבות שלך". 
אהובה הצטמררה. ייתכן וזהו מסר מתת המודע לכתוב ספר...

אני רוצה שתדמייני איך בעתיד את רואה את עצמך, במה את עובדת ומה את מרגישה. תפני את עיניך הצידה. 
העיניים שלי הביטו דווקא ימינה למטה. אהובה אמרה שזה בגלל שאני אדם תחושתי ואמוציונאלי. 
אני רואה את עצמי צוחקת, מאושרת, אנשים מעוניינים להקשיב למה שיש לי לומר, נמשכים אלי כמו מגנט, מקבלים אותי. 
שפת הגוף שלי פתוחה, נינוחה, תנועות גוף מעגליות, רגועות, משדרות בטחון, מתוך עצמי נטו.

עכשיו אני רוצה שתזכרי בקטע מאושר בחיים שלך שבו הרגשת מאושרת, או שהצלחת. 
אני נזכרת בהתאהבות שלי בא' כשהייתי חיילת בחופשה באילת. זה היה רגע של אושר תהומי, אולטימטיבי.  הייתי בהיי של הטבע, כל הזמן מחייכת כמו טמבלית. 
א' היה "החייל הכי חתיך בצה"ל". גם הוא היה בחופשה.  מכל הבחורות שכרכרו סביבו הוא בחר דווקא בי. הייתי בחורה נאה אבל לא בולטת במיוחד וטיפה שמנמונת. אבל הייתי אז שמחה במיוחד, זה קורה לי לפעמים, בלי סיבה מיוחדת, וזה קרן החוצה והפך אותי ליפה. 

אני זוכרת שהייתי מחוזרת ע"י הרבה חיילים באותה חופשה קסומה. והכול בלי שום אלכוהול, הייתי נטו אני. טיפוס עליז וקורן ואנרגטי, שאי אפשר שלא להתייחס אליו. והריקוד ההוא בינינו במועדון הלילה. לרקוד צמוד, להרגיש את גופו, להתנשק איתו. לרעוד בכל הגוף. לפקוח את העיניים אחרי שעתיים ולמצוא את עצמנו לבד על הרחבה, כ"כ נסחפנו בתחושה המחשמלת ההיא.   לא השארנו טלפונים וזה בסדר. ככה זה היה צריך להיות.

יופי. אני רוצה שתזכרי את התחושה הזו של האושר. עכשיו אני צריכה שתחשבי על מישהו שאת מכירה באופן ישיר או עקיף, שיודע לנהל קריירה,
מישהו שאת מכירה. את מי את בוחרת? 
זה קל. הבן אדם שאני בוחרת הוא בחור פיקטיבי פרי דמיוני בשם ארי, מבחינתי אני מכירה אותו. הוא אמור להיות אהבת חיי המיועדת. מה התכונות שלו? 
הוא יציב, מעשי, מציאותי, ללא מצבי רוח, מאמין ובטוח בעצמו, רגוע, נינוח, מקרין שלווה ותבונה וחוזק ועוצמה. יחד עם זאת הוא מלא שמחת חיים ואנרגיה והתלהבות. כריזמטי. אנשים ממוגנטים אליו. כשהוא מחליט משהו הוא עושה אותו. כשהוא רוצה משהו, הוא משיג אותו. יש לו עיניים טובות ונבונות. ארי הוא מי שאני בפוטנציה.

מה ארי היה עושה כדי לקדם את הקריירה שלך? 
מרים טלפון לכמה אנשים. יוזם פגישות, לא מספר יותר מדי על הרעיון, שומר את רוב הביצים בסל שלו, הוא יודע ליצור קשר וגם איך לשמור עליו, שלא כמוני. הוא מאוד מאמין בי, הוא לא זקוק לאישורים או פידבקים או מילה טובה, הוא נותן תחושה שיש הרבה שישמחו לשתף איתנו פעולה, הוא בוחר אנשים ולא הם בוחרים בו.

אנשים ניגשים אליך לספר לך כמה אהבו את מה שכתבת או עשית. איך את רואה את עצמך בסיטואציה? 
אני קורנת אושר ושמחה, אבל ממקום בטוח ורגוע ונינוח, אני אמיתית, והם קולטים את זה. אני באה ממקום טוב. שלם עם עצמי. הם יקלטו את זה ולכן הם יאמינו לי ובי ולא תהיה להם שום בעיה להיסחף אחרי ולאהוב את מה שאני עושה או כותבת. אני לא צריכה לשתות כדי להרגיש בטחון עצמי מזויף. אני אמיתית וטבעית.

אנשים נמשכים לאנשים אמיתיים, לטיפוסים. את יכולה לעשות הכול, חוץ מרצח כמובן, ובלבד שתהיי אמיתית.
זה מה שרוב האנשים לא מבינים. הם מעדיפים להחצין טיפוס שאינו הם רק כי החברה סימנה אותם כ"בסדר".
אני רוצה להיות יותר מ"בסדר". אני רוצה לזרוח. אני רוצה שכל האנשים יזרחו, כמו הכוכבים שהם. כוכבים שכובו ע"י יותר מדי אנשים עם כוונות טובות וע"י יותר מדי חברות עם צורך בסדר וארגון. אני רוצה בלגן, כאוס, שאנשים יצאו לרחובות וירקדו את מי שהם.....היה צריך לעצור את שטף המילים, את נאום חוצב הלהבות הזה, לפני שהייתי נחנקת מהתלהבות והתרגשות. מה לעשות, אמת ושקר, דמיון ומציאות. זה מה שגורם לי לבעור.

אהובה המשועשעת ביקשה שאתרגל את זה בבית. מבט הצידה, מדמיינת בעתיד הקרוב עושה מה שארי היה עושה ומרגישה את מה שהרגשתי באילת, אז.
האושר התהומי. הרעיון הוא שארי ייטמע בי. ארי בעצם זה אני. 
כשארי בתוכי, אני חשה אהבה, כאילו הגעתי הביתה. למקום הטבעי שלי. 
נכון. זה בדיוק אהבה, הבית של הנשמה. ככה אני מרגישה שאני אוהבת.
ארי הוא כבר לא פנטזיה, מישהו לא מושג. הוא כבר לא רחוק ממני. אני מרגישה אותו קרוב. כשארי יהיה חלק ממני,
אקרב אותי אלי באמת, במציאות.

מה את מרגישה עכשיו כשאת חושבת על הקריירה שלך? האם זה דומה לתחושת ההתאהבות באילת?
מה זאת אומרת, זה בול אותן התחושות! אהובה חייכה בסיפוק. אני חווה עכשיו התאהבות עצמית, 
אותה התאהבות שחשתי אז באילת,  מבחינתה כבר לא צריך לעבוד עוד כדי שיהיה חיבור.

בלילה חלמתי על ארי. אני חולמת עליו כבר הרבה שנים. הוא הפך בעיני למין דמות אגדתית כזו ,
שיש לשאוף להגיע אליו, להתמזג ולהתאחד איתו. לאהוב אותו ולהיות נאהב על ידו. מעניין מתי נפגש. 
תמרי, ארי...

תמרי.