אם את הפגישה האחרונה סיימתי מאושרת, לפגישה הזו הגעתי מעט רתוחה. היו-יו הזה במצבי הרוח עובר בחיי כחוט השני. בעבר הפסיכולוג שלי קבע שאני אכן סובלת ממצבי רוח קיצוניים. כל מי שמתמצא מעט בפסיכולוגיה יודע שמצבי רוח הוא סימפטום שמופיע כמעט בכל אחת מהפרעות האישיות הרבות. (להבדיל ממחלות נפש). אני סברתי אחרת. מצבי הרוח שלי לא היו קיצוניים. זו אני שהייתי קיצונית. מצבי רוח וחיים זה צמד חמד. הם בלתי ניתנים להפרדה מעצם היות החיים מה שהינם, רחוקים מרחק שנות אור ממושלמים.

למה הייתי רתוחה? הקופאית בסופר לא התייחסה אלי בדרך שסברתי שיש להתייחס אלי, כלקוחה וכאדם. התפרצתי עליה באופן מכוער במיוחד. ממש "איבדתי את זה". אנשים שעמדו בתור, שלמרות שמן הסתם כבר היו רגילים למצבים דומים, בכל זאת, בתוך עמנו אנו חיים, היו מאוד מופתעים ונרעשים מתגובתי הקיצונית.

מה את  רואה, חושבת ושומעת כשאת מרגישה את ה"דם עולה לך בראש" במצבים דומים?אהובה שואלת,
שלא מתייחסים אלי, דורכים עלי, כאילו אני שקופה, לא מתחשבים בי, דוחים ומעליבים אותי. נחותה. לא ראויה. ניסיונות לחיזור או ביטויי אהבה כלפי אני דוחה מכל, פשוט כי הם לא מתאימים לאמונה החולנית הזו שלי שאני "לא שווה את זה". אני אפילו לא קולטת שזה ביטוי אהבה. עד כדי כך השפה זרה לי.

הרגע של הענישה הפומבית שגרמה לשרשרת ההשפלות, הוא הרגע שבו נזרע תחושת הדימוי העצמי האפסי. 
למעשה, אמרתי לה, הוא נזרע מקודם, לאורך השנים שבהם אבי נהג להאשים אותי בכל דבר, לא לסמוך עלי,  להעניש אותי, לנעול אותי, לבחון את מעשיי בכל רגע, לפלוש לחדרי, לפרטיותי. ללעוג לי בפני המשפחה. 
אבל באירועים ההם, הזרע הנביט. אם להשתמש במטפורה קולנועית או תיאטרלית, זו היה האירוע המחולל.

נכון. תביני, כל דבר שקורה בחייך את מתאימה לתחושת הערך האפסי שלך ובכך את מחזקת אותו כל פעם מחדש. במצבים רבים בחייך שפירשת כשוללניים, הופעל מתג הערך העצמי הנמוך שלך, ההתניה הופעלה ואת מגיבה בפראות, כמו במקרה עם הקופאית, או בתחושות עלבון צורב ועצב נוראי, כמו במקרים אחרים. 
ועל זה נעבוד היום. נשנה את הזיכרונות השליליים האחראים באופן לא מודע להתניות השליליות. ההנחה היא שמה שמניע אותנו בחיים זה קודם להימנע מסבל ואח"כ להשיג עונג. כך את צריכה ללמוד להפסיק עם הבולימיה. לקשר אותה עם סבל, ולא עם עונג. ולהפך, זיכרונות עבר קשים לקשר לעונג במקום לסבל.

עצמתי עיניים. התבקשתי להיזכר בחוויה טובה שבה הרגשתי מוגנת ובטוחה. חשבתי על עולם השינה אבל לא רציתי ללכת לשם כי לפעמים החלומות שלי מסויטים. אז חשבתי על אותו ערב בפאב תל אביבי שבו הייתי מה שחברתי ג' כינתה, מסמר הערב, כוכב הערב. כל מי שישב איתנו (בערך כשבעה איש) הקשיב לי ברוב עניין.  כולם נדבקו באור שקרנתי. הרגשתי, מוגנת, מקובלת. רצויה, אהובה, המנהיגה הטבעית שאני. הרגשתי בבית. 

אהובה ביקשה שאסמל את הזיכרון כעוגן בלחיצה של אצבעות כף ידי השמאלי בחלק מכף ידי הימני. כל פעם שאגע במקום הזה, הזיכרון והתחושה הטובה הזו תצוף. המשכנו לטכניקה חדשה, טכניקה של קולנוע. התלהבתי. זה וודאי משהו שארגיש בו בבית. לפי הטכניקה הנהדרת והמקסימה הזו, הייתי מקרינה באולם קולנוע ריק. הקרנתי ארבעה סרטים שונים. כל סרט העלה תמונה, זיכרון, סצנה שונה וקשה מעברי.

ארבע הסצנות, הסרטים:
1. היום שבו אירגנתי טריק משעשע לחברותי בחדרי, והזמנתי את נערי השכונה, דבר שגרם למהומה. 
להלן סצנת "הטריק".
2. לובי הבניין, שבו העניש אותי אבי לעיני כולם במכות על ישבני החשוף, על ידיו ו/או עלי ידי חבריי ובאישורו. 
להלן סצנת "העונש". 
3. המקלט שבבניין, בו עברתי מסכת השפלות והטרדות יומיומיות מ"חבריי", לאורך תקופה של כשנתיים.
להלן סצנת "המקלט".
4. הבית של נערים אחרים ששמעו ש"דמי מותר" וניצלו זאת למטרת הטרדות והשפלות דומה. להלן סצנת "האחרים". 
צפיתי בסרטים מחדר הקרנה עליון, מוגנת. לידי ישבה תמרי הנערה. אהובה הדגישה שכל סרט אמור 
להתחיל ממקום רגוע ולהסתיים במקום רגוע. בחרתי להתחיל את הסרט ממיקום מרגיע במיוחד. המטבח. 
הסרטים היו בשחור לבן, ללא קול, על מסך גדול. אח"כ התבקשתי להקרין את אותו סרט על גבי מסך לבן כשתמרי הנערה נכנסת לתוכו אבל הפעם הסרט הופך להיות בצבע, עם פס קול, על מסך קטן ועם הבדל משמעותי נוסף – הכול בהילוך אחורי, כולל פס הקול.
השינוי הזכיר לי סרטים מצוירים. כך דמיינתי את טום וג'רי בfast rewind בסצנת "העונש" וכך קרה שהיא קיבלה מימד קומי. בסצנת "השעשוע" ראיתי שכוונותי היו טובות אבל חברותי, יצאו מהדירה בכעס ותחושת בגידה ואני ידעתי שעשיתי טעות שאשלם עליה ביוקר. בסצנה לאחור התמונות היטשטשו עד שאיבדו מערכם. 
כשהוקרנה סצנת ה"אחרים" לאחור, אותה סצנה של השפלה בידי הנערים הנוספים, הרגשתי מתח ולחץ בבטן אז החזרנו את התמונה לאחור הרבה פעמים. התוצאה? כל הסצנות התמזגו לאחד כשהסצנה בה הושפלתי בביתם של "האחרים" נעלמה לגמרי ונמחקה. 
כשהתבקשתי לעשות ניפוי של הזיכרונות ולחלק אותם לטובים ולרעים, שמתי את הזיכרונות הטובים בטור ימין, שורה ארוכה וצבעונית של זיכרונות טובים, ואת הרעים בטור השמאלי. כזיכרון טוב בחרתי במשחק שמעורב בו הרבה שמחה וצחוק. באופן מפתיע ומיידי הצטרפו לטור הימני הסצנות הרעות במקום לטור השמאלי, מיקומם המתבקש. האפקט היה מיידי. הרע הפך לטוב. הסצנות "הרעות" הפכו לסצנות "טובות". למשחקים שמעורבים בהם הרבה שמחה וצחוק. האלמנט השלילי הוצא ונשלל מהם לגמרי. בטור השמאלי שהוקדש לחוויות רעות נותר מעט רמץ, אבק שנשאר ממדורה, מגחלים בוערות. נשפתי עליהם מעט רוח ובכך הטור חדל להתקיים.

לאחר מכן התבקשתי לרחף מעל כל זיכרונות חיי מרגע ההתעברות ועד הלום, לעבור דרכם במטרה להתחזק ולחוש ברגשות חיובים דרך העוגן, הלחיצה. כל פעם שעשיתי זאת קיבלתי משקולת דמיונית. כך הגעתי לסוף עם הרבה משקולות באמתחתי שהפכו אותי מחוזקת מאוד. הכוונה הייתה שמעתה, אם וכאשר תופיע שוב איזו חוויה רעה או תחושה שאני דחויה ולא שווה, אחזור לעוגן ואשחק איתה פאסט ריוויינד כפי שעשיתי עם הזיכרונות מהעבר.
הסרט שלי, שהורכב מארבעת הסרטים האלה, מבחינתי לא היה מתמודד באוסקר תחת הז'אנר של קומדיה. גם לא אימה. הייתי בוחרת בז'אנר דרמה. דרמה אנושית קטנה. אבל מדובר בדרמה בלי פואנטה. בגלל זה הוא היה מפסיד בתחרות. אולי היה מקבל משהו על אפקטים. אני גם לא שוכחת לרגע שאדם אחר היה עשוי לפרש אחרת את הסרט שלי, בוחר להריץ אותו דווקא תחת הז'אנר של הקומדיה, ולא היה רואה בו דרמה כלל ועיקר.
אבל היה מוסר השכל בסרט שלי. כל מה שלמדתי מאז על עצמי ועל החיים, היה כנראה מוסר ההשכל שלי. 
אז אחרי הכול, ייתכן והסרט לא היה מיותר. או אולי דווקא כן? כנראה שלעולם לא אדע. 
וזה בסדר גמור מבחינתי.