לפני שהלכתי לפגישה התבשמתי והתלבשתי והתאפרתי באופן חגיגי מיוחד כדי להפרד מאהוב ישן שלי. העבר. הפעם זו היתה המטרה בפגישה, להפרד מהעבר. לסגור מעגל. נכנסתי להרפיה, מוכנה ומזומנה ובמצב רוח עולץ וסקרן. היא תיארה אותי הולכת בטבע קסום, לעבר טירה ישנה, אישה זקנה וחכמה מטפחת את הגינה של ,מברכת אותי לשלום ומובילה אותי לפרוזדור בטירה.

 על הדלת רשום: "אבא". האם האישה הזקנה נכנסת איתך לחדר? לא.

איך החדר נראה? מלא בנרות לבנים, ספות בקטיפה אדומה, אח בוער. אביך ייושב שם. איפה את יושבת, לידו או מולו? מולו. אביך יכול ורוצה מאוד לדבר איתך ולהקשיב לך. הוא מאוד מעוניין להדבר. אהובה הנחתה את הדיאלוג בינינו. היא שאלה אותי מה את רוצה לשאול את אביך? מנקודה זו לקחתי את שני התפקידים. גם שאלתי וגם עניתי במקום אבי. שאלתי אותו למה הוא עשה לי את זה? ממה פחד?

פחדתי ממך. פחדתי מהכוח שלך שיוביל אותך למקומות מסוכנים ורציתי לגונן עליך. שלא יקרה לך כלום. 
אבל למה לא נתת לי ללכת, למה לא שחררת אותי?
כי פחדתי להיות לבד. פחדתי שתעזבי אותי. הייתי זקוק לך. כי אהבתי אותך יותר מהכול. 
האהבה שלך חנקה אותי. סירסה אותי, לא איפשרה לי לנשום. 
לא ידעתי את זה. אני ממש מצטער. לא חשבתי שככה תגיבי. להפך. חשבתי שזה מה שאת רוצה, להיות איתי, לאהוב אותי כמו שאני אהבתי אותך. עכשיו אני מבין שזה לא היה ככה. 
כל מה שרציתי הוא שתגיד לי שאתה אוהב אותי, אבל שלא תראה את זה בדרכים כאלה עלובות, שתתן לי ללכת, שתתן לי להתבגר. תמיד נאהב אחד ת'שני אבל חייבים להפרד. אני עדיין אוהבת אותך אבל חייבים להתנתק קודם. אתה לא צריך לפחד, כי תמיד אהיה שם בשבילך. אל תדאג. אתה חייב להאמין בזה. כשתבין את זה, תוכל לתת לי ללכת.
אהובה חזרה לכוון את השיחה. מה הוא עושה? איך הוא מגיב? מה הוא אומר? 
הוא אומר שתמיד קיווה לשמוע את זה ממני, ממש ציפה לכך. הוא תמיד ידע שהרגע הזה יגיע. הוא כבר לא פוחד מהרגע הזה. הוא מחייך. אני חשה הקלה. חיכיתי גם אני לרגע הזה, לאישור ממנו שזה בסדר ללכת. 
תספרי לו מה עברת במשך כל הזמן הזה, תשתפי אותו. 
ניסיתי למצוא אהבה בכל המקומות הלא נכונים. בגברים ובעבודות הלא נכונים. אהבה שלא נתת לי.
איך אביך מגיב? 
הוא מתעצב. כואב לו לשמוע את זה. הוא לא התכוון לעולל לי רע. הוא לא ידע שככה רע לי בחיים. הוא חשב לתומו שהכל בסדר אצלי, שיש לי חיים קלים, שאני עושה כיף. אם היה יודע היה מנסה לעזור לי. למה לא אמרת לי כלום? הוא שואל.
הייתי עקשנית. רציתי להכאיב לך. חשבתי שאני מכאיבה לך. 
הצלחת. 
בעיקר הכאבתי לעצמי. 
גמרת להכאיב לי?
כן. אני חושבת שזה נגמר. זו הייתה בחירה אומללה שהכאיבה לשנינו.
אני מתנצל ומקווה שתסלחי לי. 
אהובה נותנת לי טישו, עיני עדיין עצומות, הדמעות שנאגרו בפנים פורצות. אלו דמעות של השלמה. הפעם ניתן אחד לשני ללכת, אני ואבי. חבל שלא עשינו זאת קודם. 
אני מוכן לשחרר אותך. אני מוכן עכשיו להפסיק לאהוב אותך ככה. 
יש בינינו תחושה של שותפות גורל, שאנחנו אחד. כל הזמן הזה היית בגוף שלי. עכשיו אנחנו צריכים להתפצל. 
איך אתם נפרדים? בחיבוק? לא, אצלנו זה לא ממש נהוג, לא טבוע בהרגלים שלנו. עוד מוקדם מדי בשבילנו. מסתפקים בלחיצת יד, חיוך, מבט ישיר בעיניים. וזהו. הוא לא צריך להתנצל שוב, מספיקה פעם אחת.

עכשיו את יוצאת מחדר "אבא". הזקנה פותחת את הדלת ולוקחת אותך לדלת שנייה. לחדר קוראים "ילדות". בפנים אני רואה סרט על זכרונות  שמחים מהילדות . בחרתי בבריכת שחייה, זכרון שמח במיוחד.  ליד הבריכה יש חדר. אני רוצה שתסתכלי בפנים. אם יש צעצועים, את יכולה לשחק בהם. לא רואה צעצועים. אני רואה אנשים. והם מלאים שמחה, רוקדים במעגל, כשאני במרכז והם מביטים בי ושמחים ומלאים פליאה. בדיוק כמו הריקוד ההוא שרקדתי כשהייתי בת 8 בערך, בביה"ס היסודי. רוקדת במלוא הריכוז, כמו ברבור, וכולם מביטים בי בפליאה והערכה.

האישה הזקנה (בעיני דמיוני היא הייתה סבתי ז"ל) מוציאה אותך מהטירה. את תמיד יודעת שמתי שתרצי את יכולה לחזור לשם. תודי לעצמך על שהסכמת לעבור את הדרך הזו. אכן אני שמחה שעשיתי זאת. אני סולחת לאבי, אני סולחת לעצמי. אני יכולה לעוף, להשתחרר. עכשיו אני יכולה לחזור להיות אני באמת. להיות חופשיה.

שוב התקשיתי לפקוח את עיניי, הייתי מסטולית ומסוחררת, הרגשתי נעים בכל הגוף. חיוך היה מרוח על פני. הייתי רפויה מאוד. גיליתי שלדמעות של השלמה יש טעם אחר, הרכב כימי אחר, להבדיל מעצב,צער או שמחה.

את צריכה להצטרף לקבוצת אנשים. אמרה אהובה. לא סתם בחרת באנשים במקום בצעצועים, בחדר ההוא. 
זו בחירה לא שכיחה, בד"כ המונחים בוחרים לשחק עם הצעצועים. אמרתי לה שתמיד חיפשתי להיות במרכז, ככה טוב לי. זו תחושה טבעית לי, שמחה. זה הבית שלי.
את צריכה תשומת לב, אהבה. 
אני צריכה הערכה לכשרונות ולדעות שלי.