הסיבה שניסיתי NLP היא שאני אוהבת דברים אלטרנטיביים. כשנאמר לי ש NLP זה קצת כמו פסיכולוגיה אלטרנטיבית מיד נדלקה לי הנורה האדומה ששלחה אותי לנסות.

 אחרי שנים של טיפול פסיכולוגי שתרמו לי תובנות חשובות, חשבתי לנסות שיטה משלימה, שתסייע לממש אותן הלכה למעשה 
ולעבד אותן באופן רגשי. 

הבעיה שלי הייתה בולימיה. היא תוקפת בעיקר נשים, אבל בטח גם גברים שמעו על זה. אם טרם הספיקותם להיוודע לאחת החולות הרעות של המאה העשרים (קצת מתחת למקום הראשון: בדידות), זה הולך ככה: אוכלים (הרבה, ובטירוף) ומקיאים.
 הנזק עצום.  מעבר להיעלמותן ההדרגתית של השיניים והשיער (בסוף נשארים קירחים ועם חיוך שונה לגמרי), מדובר בעיקר בהבטחה לחיים שהפינק פלויד הטיבו פעם לתאר  כ:comfortably numb.

 כשאדם מקיא אוכל, הוא מקיא חלקים מעצמו. ביחד עם הקמח והסוכר, הוא מקיא גם רגשות כאובים וקשים מכדי להתמודד אותם. הוא מקיא את האמת וחי בשקר. הנזק הכספי ליום עלול להגיע ל25 ₪ בממוצע. בחשבון כולל של 15 שנה (הזמן שבו סבלתי מההפרעה זו) זה מגיע ליותר מ140,000 ₪. במקומות מסוימים שווה ערך של דירת שני חדרים. 

תוסיפו לזה טיפולי שיניים ושער וטיפולים נפשיים שונים ותגיעו לדירת ארבע חדרים במקומות מסוימים אחרים. המודעות האישית לשלושת סוגי הנזקים: פיזי, רגשי ונפשי לא מזיזה אותך בחצי מ"מ מהתפריט היומי. אתה בשלך, ממשיך להרוג את עצמך לאט ובהתמדה בעזרת כל סוגי הפחמימות, החלבונים והסוכרים. 

הבחירה שלי בבולימיה העליזה ולא באנורקסיה המורבידית נבעה מהעובדה שבמהותי אני תאבת חיים, והבולימיה היא אורגיה של שכרון חושים אוראלי. אבל הנזק הוא אותו נזק. בהבדל קל. האנורקטיות מתות מהר והבולימיות לאט.
הבולימיה הייתה כמובן הסימפטום. הבעיה האמיתית הייתה התגובה שלי לאירוע טראומתי בעברי שלא עיכלתי ועיבדתי כהלכה מבחינה רגשית. בשפה הפסיכולוגית קוראים לזה הדחקה והכחשה. בשפת הניו אייג' קוראים לזה ניתוק מהילד הפנימי ובשפת השאמאנים קוראים לזה: חלקי נשמה אבודים. אותה הגברת הסובלת בשינוי האדרת.

לפני שהגעתי לאהובה קראתי הרבה על השיטה. כקונטרול פריק אני אוהבת להיות מוכנה. נתקלתי גם במאמרים שלה. שיטתה משלבת NLP עם דמיון מודרך. עוד יותר טוב. דמיון זה כל מה שיש לי בחיים. נשמע לי מעניין. מסתבר שאבי השיטה, ריצ'ארד בנדלר, היה טיפוס יצירתי ומרדני לכשעצמו, מה שחיבב עלי יותר את כל העניין. אני אוהבת כאלו ששוברים את הכלים ומעיזים להמציא גלגל חדש. בלי אנשים כאלה עדיין היינו משוכנעים שכדור הארץ שטוח.

אחרי שיחה טלפונית עם אהובה שגרמה לי להרגיש מיד נינוחה ובטוחה הגעתי לקליניקה שלה מלאת סקרנות וללא צל של חשש או ספק. היתה לי תחושה שאני בידיים בטוחות. אהובה היתה בדיוק כפי שנשמעה בטלפון. מלאת התלהבות ושמחה, מאוד נגישה וחדורת רצון כנה לתרום לשינוי בחייהם של האנשים שמצאו את דרכם אליה ואל תחום התמחותה, הNLP. התרגלתי די מהר לטרמינולוגיה החדשה בה השתמשה. ממטופלת הפכתי למונחה. 
בעוד אהובה היתה כולה אור ואהבה, אני הייתי כולי צינית. אולי ביליתי יותר מדי זמן בחברת אנשים ציניים, שלא לומר תל אביביים שעוסקים במקצועות התקשורת. הציניות שלי נשרה מהר מאוד אחרי כמה פגישות. 

בעוד אהובה השתמשה הרבה במילים מתחום הרגש הלקסיקון שלי היה חף מהם. בנוסף, הייתה לי בעיה רצינית לחבק אנשים. הבנתי שאם אני רוצה להרגיש חלק מהמין האנושי כדאי לי להלחם בקושי שלי להושיט ידיים ו/או לחי. הרגש הזה שנקרא אהבה היתה לי כשפה זרה. 
כולם משתוקקים לה, אני בורחת ממנה. ידעתי עליה אבל מעולם לא ידעתי אותה. תמיד הייתי ליד. היו לי את כל הכוונות להפסיק להלחם בכוח הטבע הזה. אני כבר ילדה גדולה, עברתי מזמן את השלב הפאנקיסטי בחיי. אז נשאר לי קצת מהרוח המרדנית, אבל בעיקר רציתי לנוח מהבריחה המתישה הזו מאושר. הייתי אלופת הבריחות מהכלא השמור ביותר ביקום: העצמי האמיתי שלי. התעייפתי מהמרתון הזה. אין שום פרס באופק חוץ מחור שחור שרק הולך ומתרחב.

בתחילת הטיפול נשאלתי ע"י אהובה מה הן מטרותיי. להפסיק להקיא! אמרתי. אהובה ביקשה לדייק במטרה. דייקתי: אני רוצה לעבד את הרגשות שלי באופן בריא, לא לזרוק אותם לאסלה ולהוריד עליהם מים. הרגשתי כמו הר געש פעיל שכל רגע עומד להתפוצץ. אני לא רוצה יותר להחביא את הרגשות שלי, במיוחד את אלו של הפחד והאהבה, תאומים סיאמיים שמחוברים אצלי חזק. אני רוצה לחשוף אותם, שיצאו בחוץ. כמה שאנסה להימנע מהשימוש במילה ההיא אין מנוס מלהשתמש בה: להתחבר לעצמי, כלומר לרגשותיי. שבר סורי אפריקאי ענקי עובר ביני לבין רגשותי.

באיזה שהוא שלב בתהליך מילוי התשובות בע"פ, אהובה השתמשה בדמיון מודרך בשילוב הרפיה. בעיה. קשה לי לעצום עיניים בחברת אדם אחר. ומה אם היא תעשה לי פרצופים? היה לי קשה להשתחרר. הצעתי לה שבפעם הבאה אביא בקבוק יין, אולי זה ירכך אותי קצת. אבל לא היה בכך צורך. שיננתי לעצמי שבאתי לעשות שינוי ויהי מה. עצמתי עיניים. (ליתר בטחון השארתי אחת מעט פקוחה). עניתי על השאלות. בין היתר נשאלתי איזה חלק מעצמי אני פוחדת לאבד בתהליך השינוי בטיפול. הודיתי. אני מפחדת לאבד משהו מיצר ההרס העצמי שלי שאיכשהוא דימיתי להאמין ששומר עלי מלהפוך לרובוט קהה חושים ושיש בו גם איזה הילה קולנועית-הרואית (הוליווד לא רק דפקה לנו את היחס לרומנטיקה כשהפכה אותו להפי אנד אחד גדול).

אז לא הולכים לעשות לי רצח אופי (שלא כמו שינוי מין, זה בלתי אפשרי). אהובה מתכוונת לעזור לי לשנות את ההרגלים הרעים, את מה שמכאיב והורס ומפריע. הכל עניין של שינוי בגישה. בפגישה השנייה המשכנו למלא את השאלון שמטרתו היה בירור יעדים ומטרות. יצאתי משתי הפגישות הראשונות קלה כנוצה. חיכיתי להמשך בכיליון עיניים.