בפגישה הקודמת עם אהובה עשינו שינוי בהיסטוריה של חיי. תיקנו כמה זיכרונות כואבים ע"י הטמעת זיכרונות חדשים בשילוב רגשות מזיכרונות טובים. אומץ מול פחד. חוזק מול חולשה. כחובבת ספרות וקולנוע לא יכולתי שלא לעשות את ההקבלה המתבקשת –

ערכתי מחדש את חיי בעזרת תוכנת עריכה ודמיון. 

סצנות בחיי שלא מצאו חן בעיני כבמאית הסרט נמחקו ביד בוטחת כשאני מקבלת עזרה מהמפיקה (אהובה). 
פרקים מחיי שלא התיישבו נכון בספר שוכתבו בעידודה הנמרץ של עורכת ההוצאה לאור שלי. 
אבל מה עושים עם השדון הנבזי והסקפטי שלי שצפה על הכול מהצד וגיחך לו בערמומיות? דימיתי את השדון למבקר קולנוע אכזרי שמעולם לא מרוצה משום סרט חדש שיוצא לאקרנים ואשר נוהג לקרוע אותם לגזרים. כך קיבל השדון זהות ושם: שניצל.

בלילה חלמתי שהייתי במעין כינוס חברתי שבו חולקו לנו טפסים שעליהם התבקשנו לכתוב מי מבני המין השני שהוזמנו מצא חן בעינינו. סימנתי מישהו. ידעתי שגם הוא סימן אותי. איך ידעתי? זה חלום, פשוט יודעים.

בצד השני של החדר עומד אבי והתרה בכל הזכרים שלא כדאי להם לסמן אותי בטופס שבידם כי אני טיפוס תאוותן 
ושאטרוף להם את כל הכיבוד בחדר. איך שמעתי את דבריו? ככה זה בחלומות. התרתחתי מכעס. ניגשתי אליו, 
ביקשתי לדבר איתו בפינה. אמרתי לו כמה שדבריו היו משפילים וכואבים ושייקח אותם חזרה.
 לא רק שלקח בבושת פנים, הוא גם הסכים לנקות את החדר אחרי שכולם יעזבו. בנוסף הבחור שסימן אותי בטופס,
שהיה גם הבחור שאני סימנתי, התקרב אלי ללא חשש והציע לי לצאת איתו. נחמד. תוכנת העריכה חדרה גם לחלום שלי. 

במקום לבחור להקפיא את רגשותיי ולשלול אותם, הבעתי אותם והשתחררתי מהם. מבחינתי זה היה סימן שהסרט שלי התקבל בחום ובאהבה ע"י קהל הצופים. אומרים שזו הביקורת הכי טובה שבמאי יכול לקבל, לא?

בפגישה שאלה אותי אהובה על מה אני רוצה לעבוד היום. אמרתי לה שהייתי רוצה להתעכב על חוסר הנוחות הפיזית שחשתי ליד אבי. 
הריטואל הקבוע החל. ההרפיה. היא הוסיפה הפעם מוסיקה יפנית בעוצמה נמוכה. אני אמנם נערת רוק אך מצאתי את עצמי מוקסמת מהצלילים. אהובה רשמה תחנות בחיים שארצה לעבור דרכם. 
לא ממש הכרתי כאלה חוץ מצבא, תיכון, יסודי, ילדות. תחנות החיים הסטנדרטיות היחידות שהכרתי ואכיר.
יתר התחנות כאוניברסיטה, טיול למזרח, בניית קריירה ומשפחה, הן לא חלק מהמסע שלי. 
הייתי צריכה לדמיין שאני נכנסת לספינה על נהר שבה אני משחררת את החבל ושטה על פני מים עכורים, מתכסה בשמיכה
ולאט לאט עוברת מהיום הנוכחי ועד הילדות בבית הספר היסודי,כשהמים נהיים יותר ויותר  צלולים.
אהובה מנחה אותי להגיע עם הסירה  לפעם הראשונה בחיי שחשתי באי הנוחות ליד אבא שלי...

הזיכרון הראשון שאני מרגישה לא נוח ליד אבי עולה במוחי . חדר השינה הישן שלי צץ, כשאבי מציץ מהדלת ובוחן אותי בקפידה.
האם אני ילדה טובה ומחונכת. מפעיל עלי סחיטות רגשיות ועונשים פיזיים. סטירה על הישבן, נעילה בחדר.
אני חשה פחד כי אני מאכזבת אותו, אבל גם חוסר אונים כי אני יודעת שמה שלא אעשה, לא אצליח לרצות אותו, גם אם אקבל את הציון הגבוה ביותר בכיתה. נלחמתי בו, התחצפתי. לא נכנעתי. אבל תמיד הייתה לי תחושה שלא משנה מה אעשה, אני בידיים שלו,
אסירה תמיד. 
היה לו מבט כזה שתמיד אהיה "שייכת לו". המבט שלו קצת מזכיר לי את השדון, מבקר הקולנוע שלי, שניצל. 
אני קולטת את המשחק שלו, הוא תמיד יעשה הכול כך שיהיה לו כוח עלי. לא משנה מה אעשה, הוא תמיד ימצא תירוץ 
כדי לשלוט בי ולדכא אותי, הוא תמיד יאשים אותי, גם כשאני לא אשמה, גם כשהוא למעשה האשם. 

אני נזכרת בחלום ישן על אבי שבו הוא לוקח רוורס במכונית בחניון הבניין ובטעות דופק מכונית של שכן שיוצא ממנו עצבני. 
במקום לקחת על עצמו את האשמה אבי מצביע עלי. הוא היה גם מאשים אותי בהתחממות כדור הארץ, אילו יכל, הוספתי בגיחוך אירוני. 
הייתי כ"כ מאוכזבת ממנו שבניתי לי משפחה חילופית בדמיון. זוכרים את משפחת בריידי הטלוויזיונית? 
גבר גרוש עם שלושה בנים מתחתן בשנית עם אישה גרושה עם שלוש בנות. הפכתי את האבא וילדיו כשומרי ראשי.  תפקידם היה להעניק לי בטחון והגנה, במקום אבי שבגד באמון המוחלט שנתתי לו כבתו הקטנה וחסרת הישע.

אהובה שאלה איפה אבי לא הגן עלי. במקלט? לא רק. היה עוד מקום שבו השפילו אותי פיזית נערי שכונה נוספים, 
בעקבות העונש הפומבי בניצוחו של אבי. זה היה בבית של אחד מהנערים. השפלה רודפת השפלה. 
כל הזמן אני לומדת שאני אשמה בעצם היותי. שאני לא בסדר כפי שאני. כפי שהייתי. שובבה ותאוותנית וחזקה.
איזה לקח אומלל עבור ילדה.
זיכרון על הבית הנוסף עלה בי לפני שנים כשהייתי מעורבת בקשר עם בחור בעל תפקיד ממשלתי בכיר, שאחרי שנים של יחסים קונבנציונאליים פיתח קיק מיני חדש בו נהג להשפיל נשים ולהתייחס אליהן כמו לזונות. 
למזלי, התבונה והחמלה שבי גברו על יצר ההרפתקנות וההרס העצמי שלי ויצאתי מזה בדיוק בזמן. בדיוק בלילה שבו שכבתי איתו. 
ההשפלה שחשתי עוררה את הזיכרון ההוא עם הנערים האחרים. מאותו לילה לא פגשתי בו יותר. גם הוא איבד בי עניין. כי הקורבן כבר לא רצה להיות קורבן יותר.

אהובה ניסתה לכוון אותי לחדד את הזיכרון. ואז עלתה תמונה חדשה. פעם אבי אמר שהוא זוכר איך מישהו בא אליו וסיפר לו מה קרה בבית הנערים וביקש ממנו להתלונן. לדעתי היה זה אבי הנערים, שהודה במעשי בניו והתבייש בשמם, ונתן לו את האפשרות להעניש אותם או לצעוק עליהם. אבל אבי בחר לא לעשות זאת. אולי זו היתה בכלל אני שפניתי אל האבא שלהם והתלוננתי, נלחמת על כבודי. אבל אבי בחר לא לעשות עם זה כלום, לא להגן עלי, לעזור לי, הוא המשיך כנראה להאשים אותי. וזה מה ששבר אותי יותר מהכל. הוא לקח את הצד שלהם. מבחינתי הוא היה בדיוק כמוהם. זה מסביר למה במשך כל הזמן הזה חשבתי שהוא זה ש"נגע בי" באופן מיני. אמנם מה שקרה היה "רק" בגדר השפלה פיזית, אבל ברור לי לגמרי שהיו לה מאפיינים מיניים.
 
בד"כ אני קוראת אמת מאחורי עיניים של אנשים, הם מספרות לי כל מה שאני צריכה לדעת. קשה לשקר לי. ובמשך שנים קראתי בעיניו של אבי איזו אמת מסתורית ומציקה. רק במשך השנים הצלחתי לעמוד על טיבה.

כשאני בהרפיה ואהובה מכוונת, דווחתי לה על תחושות כעס שעולות בי. איפה זה מתבטא? באזור הבטן. הוא כולו מכווץ. 
את כועסת על אביך? כן. הוא היה יכול לעזור לי, אבל הוא לא עשה זאת. תוציאי את הכעס, תני לו מקום...
וזה יצא. כל הכעס יצא. בהתחלה הדמעות, אח"כ הבטן, העצב. הייתי נבוכה. הרמתי ידיים, ביקשתי טישו, יצאתי מההרפיה,
פקחתי את עיני. לא יכולתי, פשוט בכיתי כמו ילדה. עם הבטן ומשיכות האף הכעוסות. כיסיתי את פניי במבוכה. 
אהובה ביקשה שאוציא הכול, שלא אתבייש...
 פעם ראשונה שזה קורה לי. שאני בוכה מול בן אדם.

היא שוב ביקשה שאעצום את עיני, היה חשוב לסיים את פרק הקתרזיס. אבל לא הייתי מוכנה, עדיין כעסתי. המשכתי לדמיין שאני צועקת עליו, מרביצה לו בכעס, בוכה, רותחת מזעם. למה לעזאזל לא עזרת לי כשניתנה לך האפשרות? למה הייתי תמיד אשמה? למה היית צריך לשלוט בי ככה? למה לא האמנת לי אף פעם?

זה לא היה בכי טרי. זה היה בכי מלפני שנים שלא פירקתי. ממש יכולתי להריח את הריח. ריח של משהו ישן. 
הייתי מוכנה לסגור את עיני. התבקשתי לדמיין שאני נכנסת לתוך גן קסום...
 דמיינתי אותו כמו בסרט "אדוארד ידי מספריים". אהובה הכניסה אותי למה שכינתה פירמידת קריסטל, 
שם קיבלתי אנרגיית ריפוי, אנרגיה מרגיעה ומשחררת... 
אחר כך חזרתי לספינה, נכנסתי אליה ושבתי חזרה למקום המפגש בנהר, חזרה מהעבר להווה.
התבקשתי להתחבר אליו, ולצאת מההרפיה. מבקשים ממני, אני יוצאת.
 יצאתי. מעט רועדת.

ואוו, אמרה אהובה, הגעת רחוק הפעם, אני מאוד גאה בך, חיכיתי שהבכי יתפרץ,
לא הבנתי איך את עוצרת אותו כ"כ הרבה זמן.

חייכתי בסיפוק. תחושה חזקה של הישג וניצחון הציפה אותי. וככה יצאתי לרחוב. מנצחת.
נראיתי כמו מישהי שחזרה מהאולימפיאדה עם מדלית זהב, 
ברקע מתנגנת לה מוסיקה מהסרט "רוקי".