|
עברו כשלוש שנים מאז הטיפול אצל אהובה. אני כבר חופשיה מבולימיה. אוכלת ולא מקיאה, אלא אם נתקלתי במנה עמוסה קוליפורמים צואתיים. אבל שום דבר כבר לא יוצא מפי החוצה באופן רצוני ויזום.
עוד נגמלתי מהאינטרנט ואתרי הכרויות (איזו מכה!) ומלפני עשור גם מטלויזיה, עיתונים וסיגריות. בנוסף נפרדתי מכמה אמונות מגבילות שתקעו אותי לגמרי. מסקס (סתםםםםם, הלוואי והיה לי יותר מדי מזה). גם אלכוהול בחבר'ה. המשכתי לשתות אבל במתינות ורק כדי לשמוח, לא לברוח. צריך להשאיר "חטא" קטן אחד, משעמם להיות לגמרי נקייה (:
אחרי שנים של בריחת אמוק מהמציאות הכללית ומהמציאות האישית - מה לעשות? שתיהן קשורות אחת לשנייה ולא נעימות באותה מידה- התחלנו להתקרב אני והיא, עשינו שולם כמו שאומרים הילדים...
וזה מזכיר לי: אובחנתי כבעלת הפרעת אישיות גבולית (לפחות יש לי אישיות!). בורדרליין בלעז.
מה הקשר לילדים? ובכן, בהפרעה זו האישיות לא מצליחה להתפתח, בעיקר מבחינה רגשית. היא נשארת אינפנטילית, ילדותית. הגוף והשכל התבגרו אבל הרגש נשאר מאחור. מדובר באישה ילדה, אבל לא באופן חמודי כפי שמתכוונים בפרופילים באתרי הכרויות
סימנתי וי על כמעט כל מאפייני ההפרעה "החביבה". נו, לפחות זכיתי בהפרעה שהיתה הרולס רויס של ההפרעות, אםםםםם כל ההפרעות! אבל הכי כואב בהפרעה זה הכשל הרגשי שלי- זה אחלה שם לספר! ה"אינטיליגנציה הרגשית" שלי היתה נמוכה מים המלח. הייתי מנותקת מרגשותי לגמרי, דבר שנבע מפחד לחשוף אותן. חברתי תמיד היתה אומרת שאני "לא מחוברת לעצמי"- השכל פה והרגש שם, הרחק הרחק ...
הייתי מפוצלת כמו מזגן וקרה כמוהו. רק אחרי שנים וימים, עם הזמן המרחק הלך והצטמצם, הרשיתי לעצמי להרגיש מה שחוויתי, כלומר מה שלא חוויתי. היתה לי הצתה מאוחרת, מנגנון הגנה במקרה שלי. במקום לחוות ולהרגיש - כתבתי. היתה לי בעיית אמפתיה והתבדלתי מהמין האנושי, "תפסתי עליו תחת". אבל זה בגלל שהוא לא קיבל אותי לבין שורותיו, או לפחות ככה חשבתי. בנוסף הרגשות שלי התהפכו: במקום כאב ופחד- צחוקים פרועים! גם לא ידעתי להבין את רגשותי- למשל לא ידעתי אם אני אוהבת או לא אוהבת מישהו. איך אפשר לא לדעת דבר כזה, אתם שואלים, הרי כשאוהבים יודעים, לא?
למעשה מה שקרה זה שפקפקתי ברגשות שלי, כמו בעצמי. כי גרמו לי לפקפק בהן, בעצמי! בכל צעד ושעל שהעזתי לקחת בחיי לא סמכתי על הרגשות שלי ולא האמנתי בהן. אוחחח, איך שבלבלו לי אותן!
אבל למה להאשים אחרים? כזה לא רוחני וקורבני מצידי. אף אחד לא אשם (יה רייט). יודעים מה, תנו לי קצת לשחרר קיטור- שילכו לעזאזל כל מי שגרם לי להאמין שמה שאני מרגישה זה לא נכון ולא טוב!
אבל בלי להאשים, הורים, מורים, שכנים, חברים - הם בסה"כ ראי החברה, תבנית נוף מולדתם..
יש לי נטייה להגחיך כל דבר אבל הפרעה זה דבר כואב ועצוב מאוד. עצוב שמישהי למדה לא להקשיב לרגשות שלה, לא לסמוך עליהן או לבטא אותן כי הן לא התקבלו בשום צורה ואופן. דרכו עליהן, השפילו אותן, דיכאו אותן עד עפר וזרקו לפח. כאילו זה דבר מסריח.
להרגיש? מה, השתגעת?
כן, השתגעתי! יש לי אישור מהפסיכולוג..
יש לי גם נטייה לקפוץ נושאים. התחלתי לכתוב הצגה וספר ועבדתי על מיזם שהתקשיתי לסיים בגלל מסתבר הפרעה נוספת.. הפעם עלתה בגורל הפרעת קשב וריכוז הפופולארית, שהפכה למגפה של ממש. בינינו, הרבה גאים בזה כי מדובר בהפרעה של אנשים חכמים ויצירתיים..
סיכום כללי עד עכשיו- BPD, קמצוץ PTSD (פוסט טראומה), קורטוב OCD (אובסיביות כפייתיות)
וגם קצת ADD (הפרעת קשב). פלא שלקחתי פעם LSD? (מין הומור שכזה, אבל ניסיתי. היה טוב!)
מתי שהוא בקיץ 2008 נסעתי לבית אורן לכנס אושו הראשון בהצעתה של חברתי. אין לי שום דבר עם האיש הזה אושו, פשוט המקום קרץ לי. הכרמל, הצפון, מקומות קסומים. אני גם אוהבת מקומות גבוהים, החמצן שם זה בדיוק מה שמתאים לי לנשום....
לילה אחד ישב מאחורי זוג ששר וניגן ברוך ובשקט על גיטרה מול ההרים מסביב. החיבור בין המוסיקה לטבע פתח לי את הלב וגאיתי בבכי חרישי ישר מהבטן, הרגשתי איך אנו סובלים מאותם הדברים
כולנו אחד זה לא סתם סיסמא, אני מקבלת לכך הוכחות כמעט כל יום
אח"כ בא טרייבל דאנס ונתתי חזק בראש, כלומר בגוף. כשחזרתי הביתה נכנסתי למיטה קודחת מחום. טבעתי בתוך ים של שקט פנימי ונזרקתי אחורה בזמן לאירוע המרכזי שהצית את הניתוק בין הרגש לשכל, את הפיצול בין הילדה המפוחדת והחלשה שהייתי לילדה הגאה והחזקה שהפכתי להיות, גם כמבוגרת. בכיתי כמו הילדה שהייתי, שהשפילו אותה והכאיבו לה ובמקום זה היא בחרה להתעלם ולצחוק
אז מה עשיתי כדי להיות אזרחית מועילה (לעצמי)? ובכן, אחרי שלב המיזנטרופיה שבד"כ עובר כל אדם שחושב מחוץ לקופסא, נרגעתי והחלטתי שאם כבר נדפקתי ננסה לקחת כדור, למי יש כוח למדיטציה?
לצערי על הריטלין נאלצתי לוותר כי הרוקחים והרופאים הפכו קשוחים עם המרשמים. תראו מה זה- החברה מציעה תרופות למחלות שהיא בעצמה יוצרת. קצת קוקואיסטי, לא?
אולי כדור יטפל טוב בסימפטום אבל עדיין החור בלב יישאר. אז לא לקחתי כדורים למרות שהציעו לי המון: ציפרמיל, ציפרלקס, אפקסור, סרוקסט, פרוזק. רק מהשמות יורד כל החשק. אני את הסמים שלי מעדיפה עם מקסימום הנג אובר כתופעת לוואי, לא יותר (התרופה היא המון מים, שינה ואקמול)
אז מה כן עובד בשבילי? להבנתי ההפרעה מתפתחת רק בחברת שפע, חברה עם יותר מדי אפשרויות, יותר מדי דברים, הסחות דעת ו"רעש לבן". לכן החלטתי להתמקד בדבר אחד בלבד כשאני זורקת כל דבר אחר לפח! (כמעט כל מה שיש מיותר חוץ מאמנות).
יודעים כמה פעמים רוקנתי את הארונות בדירתי? ארון הבגדים והקוסמטיקה וכלי המטבח? בשנה אחת הוצאתי מביתי לפחות ארבע פעמים איזה שישה שקים. על כל שק שזרקתי נוספה לי נשימה אחת זכה . גם התחלתי למדוט, מדיטציה שתפרתי לטעמי האישי
ולגבי הבורדרליין (יותר נכון - הבלבול): את הפסיכולוגיה וה-NLP השלימו לי עוד ארבעה דברים:
1. ספרים:- התמכרתי לריח שלהם מגיל צעיר. שירתתי בקריה בת"א וכך התוודעתי לבית אריאלה שליד. חתמתי שם קבע שנה שלמה, בה רק קראתי וקראתי והחכמתי ונפעמתי. ספרות עיונית, קנונית ובהמשך רוחנית (החביב עלי הוא גורדג'ייף שממנו למדתי לראשונה על סנכרון המרכזים)
2. יעוץ הדדי: שיטה מעניינת לפורקן רגשי, אם כי לדעתי לא לגמרי מושלמת (ניסיתי קצת,יש עוד שיטות)
3. אימון עצמי (דיאלוג פנימי)י: כשהייתי זקוקה ליעוץ והכוונה שאלתי את עצמי שאלות מנחות וגם עניתי לעצמי. מכיוון שיש בי יסוד דרמטי סיגלתי קול שונה למאמנת, כדי שאכנס חזק לקטע. כמובן שהבנתי שהמאמנת היא אני (הכל נמצא בתוכנו, כולל השלום!), אבל זה הוסיף. פעם באיזה בסשן קיבלתי החלטה שהחיים יסתגלו אלי במקום להפך. הפכתי את השלילי שבמצבי למשהו חיובי. בילדותיות יש המון קסם - סקרנות ועיניים גדולות שומרות על עור פנים מתוח וההתלהבות ממגנטת אנשים שנמשכים לחבְרה שמחה ואמיתית
4. מודעות עצמית:השיטה הכי חביבה עלי. כמה שיטות המציאו כדי להציל את נשמותינו האומללות כשהכל מסתכם בדבר הכי פשוט שיש- מודעות עצמית! (שימת לב, מדיטציה, הזכרות עצמית, התבוננות). הכוונה למודעות לכל דבר- לכל תזוזה, מעשה, מחשבה, חלום, התנהגות, תחושה. אבל במיוחד מודעות לרגשות ולכל דבר שנלווה להן. ברגשות הכי מזלזלים בחברה, שם הכל מתחיל להשתבש, לפחות אצלי.
מדברים על תחזוקת רכב (ותחזוקת בעל?!) אבל יותר חשוב זה תחזוקת נפש! שווה לעשות לה טיפול עשרת אלפים כל יום. זה לא עולה כסף ואף אחד לא יסדר אותנו.
בתחזוקת נפש הכוונה למודעות לכל ארבעת מנועי "המכונה" שלנו, קרי- גוף- נפש -שכל-רגש. כדי ש"המכונה" תפעל בלי חריקות יש לסנכרן ביניהם. מנוע אחד מושבת, חלק אחד לא מטופל, ונקבל כבר איזו הפרעה. אבל אפשר לטפל בה בעזרת המודעות
או לפחות לחיות איתה בשלום
הסנכרון בין ארבעת חלקי הוויתנו, זה האיזון הקדוש! המושג הזה שכולנו מבינים שהוא מחולל האושר הגדול, אך נמנעים מלהגיע אליו בעיקר מעצלנות ומפחד. גם אני הייתי ועודני קצת כזו. איזון היה מושג שגרם לי לפהק ולפטור כדבר משעמם, מרובע ולא סקסי. ביג ביג מיסטייק! לצערי רובנו נבין את זה רק אחרי גילאי השלושים
"אספי את חלקיך כאחד" כתב לי פעם מישהו בצ'ט. לצערי לקח לי זמן עד שניסיתי ל"אסוף" באמת.
רגש - כאמור התעלמתי ממנו עד זוב דם. עכשיו אני מתחילה להתיידד איתו ועובדת על זה במלוא המרץ.
נפש: עליה עבדתי כבר על ההתחלה. כתבתי את עצמי לדעת ביומנים, עד היום זה חלק בלתי נפרד ממני.
גוף – עצלנית מדי כדי להפעילו. תיעבתי שיעורי ההתעמלות כבר בביה"ס. כשהתבגרתי התיעוב עבר למכוני כושר, מכוני עינוי מודרניים שאני נמנעת מהם. הפעלתי את גופי בעיקר בריקודים ובסקס, אם כי מעט מדי.
שכל – מתה לשים אותו בצד קצת, הוא עשה לי יותר נזק מתועלת. קרישנמורטי יעץ לנו to unlearn, לא?
אני מנסה להיות מודעת לכל חלק במקביל וגם לשחרר אותו לחופשי. יום אחד, בלי נדר, כל החלקים יעבדו יחד. יקח לי עוד זמן כדי להגיע לשלמות (שלם זה מושלם, לא?) אבל לפחות אני מתחילה להתקרב בצעדי סנכרון איטיים. אני גם לומדת לבקר במקום הכי חשוב והכי יפה שאני מכירה בעולם הזה - אהבה עצמית
כמה לא מובן שזה לא מובן מאליו!
זהו בינתיים, אולי עוד נתראה (יש בטור נושאים לפרקים נוספים)
שמרו על לב חופשי!
תמרי (ע"ש תמרי הנגר)
הערה: הכתוב נסמך אך ורק על ניסיון חיים אישי ודעה אישית
|
.jpg?id=7757296){kind=small}
