שוב קיבלתי על מגש מכסף את השיעור החשוב ביותר בכל טיפול ובכל לימוד. הצלחת כל טיפול מתבססת עליו.

לשנן את החומר, לשנן את החומר.... אולי פיתחתי קצת אנטי לטיפ הזה בעקבות שיטת החינוך הלא יצירתית הנהוגה בבתי הספר הממלכתיים בארץ שהיתה גם מנת חלקי.הם כמעט הצליחו לקלקל לי את אהבת הספרים.

 

הפעם עבדנו על מה שאהובה כינתה "איזון הצד הגברי והנשי", אנימה ואנימוס, הארכיטיפים של יונג. הנושא מאוד עניין איתי. תמיד חשבתי שאצלי האיזון לא משהו. אני אישה מאוד נשית אבל הדימוי הנשי שלי בעיני עצמי לא שלם. אני קצת מסוכסכת עם עצמי כאישה, בהתחשב בחברתי הטובה בולימיה. אני גם מעדיפה את חברת הגברים, מבינה אותם יותר, ובאופן די תמוה, בהתחשב בפרקים הקודמים שקראתם, גם מאמינה בהם יותר. אולי בגלל שאילו ששאבו את מירב ההנאה מאותה "סקילה פומבית" היו דווקא הבנות והאמהות.

 

נכנסתי להרפייה. מפגישה לפגישה היה זה עניין של שניות שבהם נכנסתי עמוק לתוך המצב דמוי החלום הזה. דמיינתי מקום שכיף לי בו, מלא ריחות (בחרתי באופיום) וצלילים (פעמוני רוח בליווי הלמות תופים עדינות).

השמיים היו לגמרי צלולים בלי ענננים, מה שסמל שהייתי נקייה ממחשבות. הייתי מאוד רפויה.

אני רוצה שתהי במקום שקט... אני רוצה שתראי בעיני דמיונך את הגבר והאישה שבך יוצאים ממך פיזית.

הגבר מסמל את השאפתנות, החתירה להשגים, הצבת יעדים ומטרות, כוח, יוזמה,תחרותיות,

 ואילו האישה יותר סלחנית, ותרנית, רכה,מכילה ונותנת...

אני לא מסכימה. להפך.

בסדר. איך הם נראים?

הגבר שפוף, מכונס בעצמו, חסר כתפיים, הוא לא ממש נוכח, לא מקרין אור, הוא נראה די חלש ועלוב.

האישה רכה, נעימה, זורמת ,נותנת ומאוד טובה ,אבל היא גם חזקה מאוד, מעוררת הערצה, ממגנטת, היא קצת אמזונה קצת מלאך.

 הם נראים די כמו ההורים שלי. מעגל המתופפים מביט בה בהערכה, יש לה הרבה כוח ועוצמה.

הגבר מנסה לגזול מעט מכוחה אבל היא מסכימה לתת לו קצת רק אם הוא יקבל ויבין אותה כפי שהיא, מלכה.

אני מחזיקה בידיהם, שהרי הם יצאו ממני, מהגוף שלי. הגבר הוא החלק החלש שבי, האישה החלק החזק שבי.

אילו תחושות עולות ביניהם?

האישה רוצה שהגבר יהיה שווה לה, שלא ישרת אותה כמו מלכה, אלא יהיה שווה זכויות, חבר אמיתי. אחרת לא תוכל להעריך אותו. אבל היא לא רוצה לתת לו מהכוח שלה, היא מעדיפה שהוא יקבל את הכוח מהעולם, שיצא למסע שממנו ישאב את הכוחות, שיחזק אותו. שיחזור חזק. החולשה שלו היא מסכה. היא לא אמיתית.

הגבר רוצה שהאישה תקבל אותו ושתסמוך עליו, שתאמין לו, שהוא אמיתי. הוא מוכן לצאת למסע, לקרב, אבל הוא מוכן לעשות זאת בשבילה. הוא יודע שיצטרך להלחם ולהוכיח את הגבריות שלו בעיניה. באותה מידה הוא רוצה שהיא גם תשחרר אותו, וכך גם היא מרגישה. הם יודעים שהם צריכים להפרד כדי שיוכלו אח"כ להתאחד.

 

הגבר יוצא למסע. הוא מצטייד בחרבות וסכינים. היא קצת דואגת, אבל קורצת לו ומברכת אותו לשלום. הוא נותן לה נשיקה והוא יוצא לדרכו. כעבור כשנה הגבר חוזר מהקרב. הוא נלחם בדרקונים ומפלצות וניצח אותם. רגע, אני מתבלבלת.... הפסקתי לרגע את שטף דיבורי והמשכתי..

הוא למעשה נלחם בילדים ובנערים ובהוריהם, האנשים מהלובי, מהמקלט והבית ההוא. הוא שיסף להם את הגרונות. ההתעמתות עם הילדים וההורים היה גם מילולי. הוא אמר שהוא נפגע מהם והם בכלל לא שיערו בנפשם שאכן כך היה כי הוא לא אמר מילה. שיסוף הגרונות שלהם היה מטאפורי. הוא הרי סלח להם.

הוא חוזר כמו אינדיאני עם גולגלות (בכל זאת), שחור עם פסים לבנים על הפנים, כמו אינדיאני צבוע. הוא החזיר לאישה את כבודה האבוד. הוא פורש שטיח על החול, ועליה מניח את הגולגלות וגם בשר ציד.

האישה שמחה. היא מחבקת אותו. עברת את המבחן! הוא השיב את כבודה היא מתקינה את הבשר, הוא אחראי על האש. התיפוף מתחזק. היא חיכתה לזה. היא מרגישה שעכשיו היא יכולה לסמוך עליו. היא לא אמרה לו למה היא מצפה ממנו, היא ציפתה לגולגלות, לא לבשר, וזה מתנה נוספת ונפלאה עבורה. בונוס. לכן היא עוד יותר שמחה, כי הבין הכול בלי שתאמר מילה. היא סלחה לו. היא מבינה שהוא אכן חזק. היא זקוקה לו כדי לחיות

 

מה הם עושים עכשיו? מה הם מרגישים?

הם מביטים אחד בעיני השני ומתחילים לצחוק בפראות, להתגלגל, ליפול על הרצפה, הם בטירוף של צחוק והוא מדבק וקולני וכל האנשים באים לראות מי צוחק ככה, והמתופפים גם מצטרפים לצחוק, הוא משחרר אותם לגמרי, זה פורקן אדיר. הצחוק גם בא ממקום בו הם מרגישים שהם חזרו הביתה, לאהבה. הם ידעו תמיד שנועדו לצאת למסע הזה, להפרד כדי להתאחד, הם פשוט לא שיערו שזה יקח עשרים שנה. לקח להם הרבה זמן לחזור אחד לשני. עכשיו הם נתונים באקסטזה של צחוק והם לא מרפים ממנו, נכנעים לו ומתבשמים ממנו.

זו דרכם לפרק את כל החסימות בתוכם ובינם לבין עצמם, להתקרב, להחזיר את האמון ביניהם. לאהוב.

 

אחרי דקות ארוכות מאוד, הם מתחילים להרגע, הבטן כואבת מצחוק, העיניים מוצפות בדמעות גיל. זה צחוק של בריאות, של אהבה, של חופש. השרירים שלהם רפויים. הם ממש בהיי עכשיו, והם נרגעים. מהעוצמה שבצחוק הם מתחילים לרחף, חגים אחד מול השני במעגל, כמה ס"מ מעל האדמה. הם מביטים אחד בשני בשקט בשלווה, ברוך, באהבה, בתחושה הנפלאה הזו של חזרה הביתה.

 

אני מתבוננת בהם מהצד באהבה. לאט לאט הם מתקרבים. האישה מסוגלת עכשיו לסבול את הקרבה שלו, את ריח גופו. ריח של גבר שיצא לקרב, ריח של אדם שנלחם עבורה. ריח מתוק ונהדר. לאט לאט הגופות שלהם מתאחדים, הם בסינרגיה. הם מותכים אחד לתוך השני פיזית. הוא נשאב בתוכה, היא כאילו בלעה אותו, אבל הוא בפנים, מתקיים בה ומאוד טוב לו שם. זה המקום שלו. האישה מרגישה שהיא קיבלה ממנו כוח חדש מסוג שונה, שלא היה לה קודם. כוח של מישהו שהגן על כבודה, שהביא את פגיעותו מולה.

 

עכשיו האישה מבינה שהיא גם צריכה להראות את הפגיעות שלה, שתודה ותביע את החולשות שלה.

הגבר שלה, שנלחם עבורה במפלצות העבר, אומר לה שזה הכוח האמיתי. להודות בחולשה, לא להסתיר.

היא לא ידעה את זה והיא מתכוונת להפנים, היא הבינה שטעתה. להגיד מה היא מרגישה, רוצה, חושבת.

 

אם פוגעים בך, אישה, הכוח הוא להגיד שנפגעת, לא להפך. כמה שהיא הוליכה את עצמה שולל. עכשיו היא מרגישה, כשהגבר בתוכה, שהיא הולכת ונרגעת. השרירים שלה שהיו קפואים לגמרי מתחילים להשתחרר. הצלעות והעצמות שלו מותכים לתוך שלה ובפעולה הזו הם גם פותחים את הצלעות שלה, את הלב שלה.

תם הסשן.

 

כל הדיבור הזה על הבשר גרם לי לחשקים. כשחזרתי הביתה הרמתי טלפון לידיד קרוב שלי, קרניבור רציני, שאחת מהנאות החיים שלו היא לטרוף בשר נא ומדמם. הזמנתי אותו לארוחה במסעדה אופנתית בשד' רוטישלד בת"א הידועה בהתמחותה בטיפול בבשרים בכל הדרגות. הלכנו. כטיפוס שאינו מסוגל לאכול בשר שלא עבר צלייה וטיגון ואידוי ובישול, עד שהוא מאבד את צורתו הראשונית ונופח את נשמתו על הצלחת, מפליא כמה נהניתי. גם נהניתי מכל התוספות. ואין הכוונה לתפו"א מטוגנים. הכוונה להנאות בשרים אחרות.

כנהנתנית מושבעת, אני חושבת שמותר לי (-: