הפגישה הזו הייתה אחת הפגישות החביבות עלי ביותר. אתם מוזמנים להיכנס ביחד איתי לתוך סרט נוסף. אהובה הדריכה אותי בהרפיה לשנות רקע ולהיכנס לתוך אי בודד מיוער. לא האי מ"אבודים". אי קסום ושקט. אני מטיילת בו להנאתי, בודקת את העצים והעלים, שמחה ועליזה, ציפורים מצייצות. אתם יכולים לדמיין את פס הקול. הופ, איילה עוברת ביעף. האיילה למעשה בורחת בבהלה מעדר פילים. טוב, קצת "אבודים". התבקשתי להגיע לבקתת עץ מקסימה שבפנים חיכה לי ספר. אולי צ'ארלס בוקובסקי? צחקתי. לא. מדובר בספר הרגשות.

אהובה ביקשה שאפתח את הדף הראשון בספר ואקרא איזה רגש כתוב שם, טוב או רע, לפי בחירתי האישית.  בחרתי את הרגש הראשון שעלה במוחי, אולי בעקבות הרגש שהאיילה הרדופה עוררה בי. פחד. התבקשתי  לחוות את הרגש בגוף ואח"כ להיפטר ממנו. בחרתי לעשות זאת ע"י ריצה מסביב לבקתה. הקפתי אותו פעמיים, פשוט לברוח מהפחד, ובמשך הריצה כבר הרגשתי חופשייה ומשוחררת. כשהגעתי חזרה לבקתה, הייתי רגועה ושלווה. תחושה של הקלה הציפה אותי.

התבקשתי להעביר דף ולקרוא ברגש השני שרציתי שיופיע בו. הרגש הזה היה כעס. תרגישי אותו. איפה את מרגישה אותו? בבטן. 
באיזה צבע? בצבע אדום רותח, לבה. הוא עובר לי בכל הגוף.
 עכשיו. תוציאי אותו. אני שואבת אותו מתוך הפופיק שלי. הוא מאוד כבד, הוא שוקל שלושה קילו. הוא נשאב אחרי דקות מספר. מה את עושה איתו?  קוברת אותו בתוך האדמה. יצאת מהבקתה כדי לקבור אותו?  לא, זו קרחת אדמה שנמצאת בתוך הבקתה. אני חופרת את החור באדמה, מכניסה את גוש הלבה הרותחת בפנים, הידיים שלי נשרפות מעט. האדמה יונקת לתוכה את הלבה כאילו זו מקומה הטבעי, מעכלת אותו אך לא נשרפת, מטמיעה אותה בתוכה ואפילו מצליחה להצמיח עשב חדש במקום הקבורה.
מה את מרגישה עכשיו? הקלה עצומה, רזיתי שלושה קילו.

קחי נשימה עמוקה ותהפכי דף, איזה רגש את רואה שם? צחוק.
 צחוק של שמחה? לא, זה צחוק רע, לא טוב. לעג. השפלה. גם מזה אני רוצה להפטר. איך את מרגישה אותו בגוף שלך? הוא נמצא בגרון. איך הוא יצא ממך? דרך שלפוחית השתן. אני חווה אותו עכשיו. אני לועגת בחזרה למי שלועג לי. זה חוזר אליהם ולא משפיע עלי בכלל. 
שתי כוס מים שיעזור לך לשטוף את זה ולרדת לשלפוחית השתן. כן, מים, זה מה שאני צריכה. הוא אכן נשטף ממני, נוזל לים שבחוץ. לא, הים נמצא גם בתוך הבקתה. הוא נשטף בתוכו. הים סופג הכול. הוא רגיל, לא?

תעברי עמוד, איזה רגש את רואה? שנאה. למי יש לך שנאה? לעצמי, לאבא שלי, לגברים, לנשים. לכל העולם. איך הוא מרגיש ומה הצבע שלו? ירוק רעל. יש לו סמל? כן, בדיוק חשבתי על זה. זה בצורת דרקון גדול. 
איפה הוא? אני בתוכו, הוא בלע אותי. חושך בפנים, כלא, בית סוהר. תנשמי את הרגש. אני מדמה בראשי שהאנשים שבחוץ רוצים ברעתי, רוצים להרוג ולסקול אותי. איך תצאי מהדרקון? אני נותנת לו בעיטה אחת בלבד, בלי קושי, בלבלב, איפה שהכי רגיש לו. הוא מקיא אותי מתוכו, פוער את הלוע שלו, אני לא צריכה בכלל לטפס אליו, השיניים שלו מגומי ולא חדות, ואני מיד בחוץ, גולשת מתוכו בקלי קלות. כאילו גם הוא שמח להפטר ממני. אני משחררת אותו, לא הוא משחרר אותי... מה קורה לו עכשיו? הוא מצמיח כנפיים ועף לארץ הדרקונים בשמחה. אנחנו נפרדים טוב, שמחים להיפרד האחד מהשני באותו המידה.
המוסיקה ברקע עדיין של הים, הגלים...

יש עוד רגש בספר? לא. זהו. אוקי, עכשיו תצאי מהבקתה, תדעי שאת יכולה לחזור אליה מתי שתצטרכי. לא, אני כבר לא אצטרך אותה. עכשיו צאי ליער, את בטח רוצה עכשיו לשמוח, לרקוד. נכון, אני רוקדת מרוב אושר, אני חשה משוחררת וחופשייה. אני עירומה.
כולם בחוץ שמחים לראות אותי, מחייכים אלי באהבה.

ועכשיו מה קורה? אני רואה קבוצת מתופפים. אני מתקרבת אליהם, הם שמחים לראות אותי. (אהובה קמה להחליף את המוסיקה מצלילי ים לתופים כשאני עדיין נמצאת בתוך ההרפיה). הם שואלים למה לקח לי כ"כ הרבה זמן לחזור אליהם.  ועכשיו אני שוב קמה לרקוד...

נזכרתי בצילום וידאו ישן כשהורי לקחו אותי לטיול משפחתי. בסרט אני נראית רוקדת ריקודי בטן וכולם מתמוגגים ומתפעלים ממני 
ומוחאים לי כפיים. ככה גם עכשיו. רק שהפעם אני מצטרפת כתמרי הבוגרת להילי הקטנה, ושתינו רוקדות ביחד, אפילו מתחבקות,
עד שאנחנו מתמזגות לאחת. אני ממש בולעת את הילי, שבהתחלה קצת מפוחדת, אבל היא מוצאת את מקומה ונכנסת לי לתוך הלב, שם היא חשה בבית... מה את מרגישה? אני חשה שלמה, אמיתית, מחוברת לאמת שלי. טהורה. כל פעם שהעליתי את הרגשות השונים  התבקשתי לנשום. בשביל הטיהור. עכשיו צאי מההרפיה לאט לאט... בקצב שלך....

דמעת התרגשות בודדה נפלה על לחיי. יצאתי מההרפיה כמו מתוך טראנס, הרגשתי מסטולית לגמרי, רפויה. חייכתי, הרגשתי ממש שמחה. איזה הבדל בין הפגישה הזו, הקלילה והנעימה והמשחררת לבין הקודמת שהייתה כבדה, קשה, אינטנסיבית. אבל שתיהן הניבו תוצאות דומות. חיבור ושחרור.

אהובה חייכה אלי. עשית עבודה נפלאה, השתמשת בעולם דימויים מאוד עשיר, אני גאה בך.  הבחירה שלך לעבוד קודם עם רגש הפחד היא זו שעזרה לך להתמודד עם שאר הרגשות. בד"כ בפגישות האלה אנשים בוחרים להתמודד רק עם רגש אחד, בטח שלא עם פחד על ההתחלה, ובטח לא עם ארבע רגשות.  
ממש התענגתי על כל התהליך. חשתי הנאה, לא הייתי במתח. ממש הרגשתי שנשאבתי לתוך הסרט הזה. והייתי הגיבורה הראשית. תודו שאתם מדמיינים מדי פעם להיות הגיבורים של איזה סרט...

אני לומדת שפה חדשה. אני לקראת תקופה חדשה, קוברת את הישנה. באנגלית יש אמרה חמודה בהקשר זה. 
Out with the old, in with the new. זה קצת מוזר אבל מרגיש נכון ומתאים, שאעבור תקופת אבל מהפרידה ממנה. 
בסה"כ אהבתי באיזה שהיא צורה מעוותת את התקופה הזו, הישנה, ההרסנית. התרגלתי אליה כמו שמתרגלים לנעל בית 
מסמורטטת ומסריחה שמתקשים לזרוק אותה.

אמרתי לאהובה שאני קצת פוחדת שזה ימחק לי את האישיות ההרסנית שלי, שהייתה חלק בלתי נפרד ממני שלמדתי לאהוב. 
קצת פוחדת שאהיה כמו שאר האנשים, קצת רובוטית. שאאבד את הייחוד הזה שלי. את המבט המפוכח על העולם.
 מה פתאום, השיבה אהובה. עכשיו תלמדי מה היעוד שלך, מה זה אושר, מה זה אהבה, שהיא האושר הכי גדול. 
את סקפטית וצינית כלפיה אבל מחכה לך הפתעה נעימה.

אני מצטערת, עניתי, אבל כרווקה תל אביבית אני מוקפת ביותר מדי סיפורים על ניתוק וניכור בין גברים לנשים.
בכלל, אהבת אמת הדדית היא נדירה. כל החווה אותה צריך להרגיש בר מזל. 
מעולם לא זכיתי בלוטו. טוב, למעשה, מעולם לא מילאתי טופס.
 אהבה זה גדול עלי, מפחיד אותי, זה איבוד שליטה. 
אהובה צחקה, יש לך עוד הרבה מה ללמוד. הטוב עוד לפנייך. 
כן, חשבתי, אבל אני צריכה לרצות את הטוב הזה כדי לשדל אותו להגיע עד אלי...